האתר להפצת תורה יהדות והתחזקות

Author: Kristin Mitchelle (Page 1 of 2)

עלינו לשבח לאדון הכל

עלינו לשבח לאדון הכל

נאמר בספר תהלים (פרק ק) “עבדו את ה’ בשמחה בואו לפניו ברננה”. כל חיינו הלא הם עבודת השם אחת גדולה, ואם כן, תמיד צריכים אנו להיות שמחים, על כי בחר בנו השם יתברך מכל העמים להיות חבל נחלתו, עמו וצאן מרעיתו, משרתיו עושי רצונו, ולא עשאנו כגויי הארצות וכמשפחות האדמה.

ועלינו לשבח לאדון הכל, על כך שבראנו לכבודו, הבדילנו מן התועים, נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו, ועל כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא – כאשר מאמינים ושומרים תורה ומצוות כראוי.

רק לשמוח יש

ועל דברים אלו בלבד, ראוי להיות בשמחה כל החיים, מי שרק יעמיק מעט לחשוב בגודל טובתו על ידי דברים אלו, ואף אם יעבור על היהודי מה שיעבור, נפילות וצרות צרורות, הן בגשמיות והן ברוחניות.

ברוחניות – הרי סוף כל סוף הלא נשאר יהודי, ואף על פי שחטא – ישראל הוא, ואף על פי שהשחית – בן הוא לה’ (קידושין לו. סנהדרין מד.) , ויכול לתקן הכל, כל עוד הנר דולק.

ובגשמיות – הרי הכל עובר והכל הבל הבלים, אין על מה להיות עצוב, או למעט בשמחה בשל חסרון גשמי, כי יראת שמים ושמירת המצוות – זה כל האדם.

אזְכְּרה ימים מקדם

ויתבונן בדורות הקודמים, איך שספו תמו, והכל חלף הלך לו, וכבר אבד זכרם לגמרי, ומה יתרון להם בכל עמלם ויגיעם ואכילתם בעצבון את לחמם, הרי לא הרויחו כלום בעצבונם.

וטוב היה להם להיות שמחים, ובכך לדלג על הטרדות והצרות, עד שיגיעו לחוף מבטחים – הוא יום המוות, כי אז גם לאחר המוות היה טוב להם, שהרי במשך ימי חייהם עבדו את ה’ בשמחה, מה שמשביח את עבודת ה’ עשרת מונים בכמות ואיכות.

החכם עיניו בראשו

והרי כלל גדול: “צריך תמיד להיות שמח, כי סך הכל אתה אורח” – על ידי שמתבונן היטב בכך שהוא רק אורח, יוכל לשמוח באמת, וזהו שנאמר (קהלת ב) “החכם עיניו בראשו”, כי החכם מתבונן למרחק באחריתו, טוב אחרית דבר מראשיתו.

ובכן מיד תגיע אליו השמחה, וכמו שנאמר (קהלת ז) “החכמה תחיה בעליה”, כלומר שהחכמה תביא לו שמחה וחִיוּת (וע’ לקו”מ ח”ב סי’ י). וכן נאמר בפתגמי הראשונים: “לא נאה לחכם הדאגה”.

מפני שמי שהוא חכם ומשכיל בהבלו של העולם הזה, אין ראויה לו העצבות והתוגה כלל, שהרי מתבונן בתכלית, ורואה כי אין ממש בענייני העולם הזה, וממילא לא יהיה ממש בקלקולם או בחסרונם כדי שיהיה עצוב על כך.

ולכן דוקא החכם יהיה תמיד בשמחה וכנ”ל, וזהו שאמר החכם: “מי עשיר ומי שמח – בעולם הזה אורח” (פיוט “שמח בני”).

נקודות טובות

ויסתכל בנקודות הטובות, דברים טובים שכן עשה, כמאמר הפתגם העממי: “על חצי הכוס המלאה”, ומה בכל זאת יש בידו, והרי רבים גם לזה לא זכו וכו’.

ויודה להשם יתברך על שהוא כן זכה, להיות בריא ושלם ועשי”ר, ראשי תיבות: עינים שינים ידים רגלים, שרבים גם לזה לא זכו – ה’ ירחם, ועל ידי זה יהיה בשמחה, “איזהו עשיר – השמח בחלקו”.

אהבתי אתכם אמר ה’

ויזכור תמיד, כי השם יתברך אוהב אותנו בכל מצב שנהיה, “אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנךּ” (תהלים קלט), אף אם נמצא האדם בשאול תחתית – השם יתברך נמצא עמו.

ואמר הצדיק ר’ שלמה מקרלין: “הלואי ואוהַב את הצדיק הגדול ביותר, כשם שהשם יתברך אוהב את הרשע הגדול שבישראל” (הו”ד בספר “פתגמי חסידים” עמ’ 26).

ועל ידי זה יתעודד ולא יפול ברוחו, כי יודע אשר בכל מקרה ומצב יש לו גב ומשענת, הלא הוא אבינו מלכנו יתברך, ששומרו ונמצא איתו תמיד, כצילו על יד ימינו, אוהבו ומחבבו, ויחד עם זאת מחכה שיתקרב אליו יותר.

שבטך ומשענתך

ולכן נאמר (תהלים כג) “שבטך ומשענתך המה ינחמוני”, אף אם קבלתי ממך “שבטך” – מכות ויסורים, הפסדתי ממון, וסבלתי מחלות וכו’ וכו’ – כל אחד וצרותיו, בכל זאת “ומשענתך המה ינחמוני”. וזה כעניין הכתוב “בצר הרחבת לי” שבתוך הצרה נותן ה’ הרחבה והרווחה והרגשה טובה, וממתיק בכך את הדין (ר’ ליקוטי מוהר”ן ח”א סי’ קצה).

זה שאני יודע שהם הולכים יחד תמיד – השבט והמשענת, ואף כי יש שבט – יש גם משענת, שאתה תומך בי ועדיין איתי – זה עצמו ינחמני.

עֵצות לשמחה

וטוב לשוחח עם אנשים יראי שמים שמחים, וישיר וינגן, או שישמע שירים וניגונים. וכן ירקוד הרבה, וישמע בדיחות ומילי דשטותא, וישמיע לעצמו קולות משונים עד שיצחיק עצמו ויצא מן העצבות (וע’ “שיחות הר”ן” סי’ כ), כי כל אלו מניעים חיצוניים המביאים לשמחה פנימית.

והכלל הוא כי בכדי לצאת מן העצבות ולהיות בשמחה – יש לעשות הכל כולל הכל, בגדר המותר בלבד, כמובן.

ואם שום דבר לא עוזר, יעשה את עצמו שמח אף שאינו כן, ויחייך ויצחק עד שתכנס השמחה פנימה (ר’ “שיחות הר”ן” סי’ עד).

והעיקר – לזכור תמיד כי הכל עובר, והנה עוד מעט ימצא עצמו בן שמונים שנה לגבורה ואחר כך לקבורה… ומה יתרון לו אם יהיה עצוב עתה, אדרבה – “רק לשמוח יש”, י”ש – ראשי תיבות: ירא שמים, הוא במיוחד צריך לשמוח וכנ”ל, ועליו נאמר “שמחו צדיקים בה’ והודו לזכר קדשו” (תהלים צז).

שמח?! תשמח!

וכשאדם שמח – משמח את השם יתברך (ר’ מהרש”א לתענית כב.) שנאמר (משלי טו) “בן חכם (והחכם הרי שמח כנ”ל) ישָמח אב” (הוא אבינו שבשמים, ור’ ברכות לה:).

והשמח – מוטב כי ישתדל לשמח אחרים, כי יש אשר השמחה בשבילם היא כאויר לנשימה, ונצרכת היא להם מאוד, והוא כמחיה נפשות רבות, ואף אם רק ילך בפנים שמחות ובכך יקרין שמחה לאחרים, אשריו ואשרי חלקו (וע’ “שיחות הר”ן” סי’ מג). ובכן “שִמחו בה’ וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב”

תשובה

בפיך ובלבבך לעשותו

נאמר בספר דברים (פרק ד) “ושבת עד ה’ אלקיך ושמעת בקולו… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו“.

כלומר, כאשר האדם חוזר בתשובה, יש לו לעשות כן: בפיו, בלבו ובמעשיו. בפיו – וידוי, בלבו – שמתחרט ומקבל על עצמו שלא לעשות יותר את אותו מעשה לא הגון, ובמעשיו – שמעתה ישתנו לטובה.

ועל ידי זה מתקיים בו “ושבת עד ה’ אלקיך”, שנעשה קרוב להשם יתברך ממש, אף יותר מצדיקים גמורים (ע’ ברכות לד:, זוהר משפטים דק”ו ע”א).

גדולים בעלי תשובה

והטעם לזה כתב הרמב”ם (הל’ תשובה פ”ז): מפני שבעלי תשובה כובשים יצרם יותר מצדיקים גמורים, שהם טעמו טעם חטא ובכל זאת מושכים ידיהם ממנו ובכך כובשים יצרם, מה שאין כן בצדיקים גמורים שלא טעמו טעם חטא ואין יצרם מטרידם, ממילא אין הם עומדים במלחמה כמו בעלי תשובה.

“תשובה” לשאלה

והמילה “תשובה” – חוץ מעניין השיבה למקורות, כלשון הפסוק  “ושבת עד ה’ אלקיך”, טמון בה פירוש נוסף, והוא כי לבעל תשובה יש “תשובה” לשאלה גדולה.

שכן אמרו חז”ל (ערובין יג:) כי מוטב לאדם שלא נברא משנברא, ואחר שכבר נברא – יפשפש במעשיו על איזה חטא צריך לחזור בתשובה, וכן ימשמש במעשיו מראש שלא יבוא לידי חטא כלל. (ר’ “ערוך” הנדפס בגליון שם).

השאלה

ויש לשאול לכאורה, הלא טוב יותר שלא יבוא האדם לעולם ולא יצטרך לא לפשפש ולא למשמש, ואם כן מדוע נברא? ומתחזקת השאלה בראותנו שכך גם אמר שלמה המלך ע”ה בספרו קהלת (פרק א) “הבל הבלים הכל הבל, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת…”

הרי שאף שלמה המלך מצהיר ואומר כי אין תכלית מענייני העולם הזה, ואינו אלא הבל וריק, ויש לנו לשאול אם כן, מדוע באמת כדאי לנו לחיות (ור’ בלקו”מ ח”ב סי’ לט).

התשובה

אך שלמה המלך אינו משאיר אותנו בשאלה, ותשובתו נמצאת בסוף ספרו הנ”ל: “סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם”.

במילים אלה מגלה לנו שלמה המלך – החכם מכל אדם – את הסוד הגדול, והוא כי תכלית קיומנו בעולם הזה היא אך ורק יראת שמים ושמירת המצוות, זוהי כל תועלת העולם הזה ואין זולתה.

וזהו אמנם עניינה של התורה הקדושה, להביאנו לידי מצוות ויראת שמים, שכן היא השער שדרכו נכנסים ליראת שמים (ר’ יומא עב: ברש”י) וכן על ידי תלמוד באים לידי מעשה המצוות ושמירתם (קדושין מ.).

בסוף הכל יתברר

וכל עניינו של העולם הזה הוא בעצם להכיננו לחיי העולם הבא, הבא ומגיע לאחר חיי האדם בעולם הזה (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ר’ רמב”ם הל’ תשובה ח, ב וראב”ד שם).

ולכן נאמר “סוף דבר הכל נשמע”, שבסופו של דבר – בעולם הבא, רק בסוף הכל יתגלה וישַמע היטב לכל באי עולם, טעם קיומו של העולם הזה וסיבת הִמצאנו בו כנ”ל.

וכבר אמרו זאת חז”ל בקצרה (אבות ד), “העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא לטרקלין (המקום העיקרי), התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין”.

וזוהי אמנם התשובה לשאלה הנ”ל. מי שעדיין תועה ותוהה – אין לו תשובה, ומי שהכיר בתשובה זו ומתחיל ליישמה בפועל – זהו הנקרא “בעל תשובה”.

חו”ק ולא יעבור

ומהי בעצם התשובה, שיתחרט החוטא על מעשיו, ויתוודה עליהם לפני בורא עולם, שיזכירם בפיו ויאמר כי מתחרט הוא עליהם, והחשוב הוא כי יקבל על עצמו מכאן ולהבא להמנע מעוונות ולהרבות במצוות, וסימנך: חו”ק ולא יעבור, חרטה וידוי קבלה לעתיד.

מחיקת עוונות

והנה חלקי תשובה אלו בכוחם לגרום שימחל השם יתברך על העוונות כרגע, וישוב חרון אפו מן האדם בעבורם. ברם נשמת האדם עדיין מלוכלכת מן העוונות, והפגמים בעולמות העליונים עדיין לא תוקנו, ועלולים עדיין לבוא על האדם פגעים שונים בעודו בחיים ואף כי אחרי מותו, בכדי למרק עוונותיו.

ולשם כך צריכים אפוא לייסר עצמנו גופנית ונפשית, ובכך נמחקים עוונותינו כליל, והיו כלא היו, ובכך מנקים אנו את עצמנו, ולא יצטרך השם יתברך לנקותנו.

תשובה בדורות הקודמים

והנה בדורות הקודמים כך היו אמנם נוהגים בעלי התשובה, מסגפים עצמם ומרבים בתעניות ועינויים קשים שונים ומשונים, מה שבדור זה – אין זו הלכה ואף אין מורין כן לאף אחד, כי הדבר נועל דלת בפני הרוצים לשוב, שכאשר יראו המעמסה, תפול רוחם ויתייאשו ויאמרו לנפשם “כאשר אבדתי אבדתי” חס ושלום.

הנה כי כן “תשובה” בזמנם היתה בראשי תיבות: ת’ענית ש’ק ו’אפר ב’כי ה’ספד, כידוע בשם האריז”ל, ובזמננו היא בראשי תיבות: ת’ורה ש’מחה ו’ידוי ב’טחון ה’תבודדות.

דרך התשובה כיום

ואי לכך, הדרך היותר טובה כיום למחיקת העוונות, היא לסגף עצמנו בדברים פשוטים וקלים שאינם מחלישים את הגוף, כגון למשוך ידו מלמלאות תאוותו בסעודה, וישאיר בצלחת מעט שתאוותו עליו, כמאמר החכם: “עצירת התאוה בעת האוכל – מבחר התעניות” (ראב”ד ורבינו יונה).

להתאמץ לכבוד המלך

ולא יתן לגופו ללכת מעדנות, אחרי המותרות וחיי הנוחות והעצלות, ובכל מאמץ יכוין לכבוד בורא עולם ולכפרת עוונותיו.

וכן יתאמץ להגיע בכל יום לשיעורי תורה על אף הקושי. וכמו כן ישאר בשיעור מתחילה ועד סוף ללא הפסקות של כוס קפה וסיגריה וכד’, וילמד תורה בכל רגע פנוי, ויתפלל במניין מוקדם בהנץ החמה, וירבה במעשים טובים, וידקדק במצוות קלה כבחמורה.

ובקיצור – יתאמץ לכבוד בורא עולם בכל שיוכל, ולא יסתפק במועט כלל.

עיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק

ולא רק במה שקשה לגוף אלא גם ובעיקר מה שקשה לנפש, כגון כשישמע בזיונו – ידום וישתוק (לקו”מ ח”א סי’ ו), וירגיל עצמו להיות מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים.

ותמיד יעדיף להיות מנוצח ולא מנצח, כנוע ולא מכניע, נרדף ולא רודף, ובמחלוקת תמיד יקדים הוא לבקש סליחה, מה שקשה מאוד לגאוותן.

וילך בדרכי הענוה תמיד, ויברח מן הכבוד – אף אם מטבעו גאוותן הוא, ויסתיר מעשיו הטובים, ואף לא ירצה ולא יסכים בפרסומם, ובכך יתרצה לבורא עולם וסר עוונו וחטאתו תכופר.

להנצל מעונשים על העבר

ובכך, אף אם עבר על עוונות חמורים, כרתות ומיתות בית דין, שאמרו חז”ל (יומא פו.) כי לא יכופר דבר זה לא בתשובה ולא ביום הכיפורים, אלא רק ביסורין שיבואו עליו.

מכל מקום כיוון שהביא על עצמו היסורין והקושי והמאמץ – נחשב לו הדבר כיסורין, ביחס לדור זה, וכיוון שהקדים הוא והביאם על עצמו, נפטר מידי ביאתם עליו משמים.

ואף אם עבר על חילול השם, שהוא עוון נורא ואיום, שאין עליו כפרה עד יום המיתה המשונה, ולא יועילו לא תשובה ולא יום הכיפורים ולא יסורין, הנה הבושת שסובל ממחרפיו ושותק, הרי נחשבת לו כאילו נשפך דמו.

ועוד, שהרי מעשיו הטובים גורמים מעתה קידוש השם שמכפר הוא על חילול השם (כמ”ש רבינו יונה ב”שערי תשובה” ש”ד אות טז). הרי שאדם זה גם ניצל מכל חילוקי הכפרה שהזכירו חז”ל (וע’ ב”ספר חרדים” פס”ה, וב”ארחות צדיקים” שער התשובה).

ישליך במצולות ים כל חטאותינו

ההולך בדרך זו בלא לסטות כהוא זה, זוהי התשובה המומלצת בדורנו, ומובטח לו עתיד טוב בעולם הבא, וגדול הוא בעל תשובה זה יותר מצדיקים גמורים, כי כופה יצרו ומתאמץ מעל יכלתו, ובודאי שמעריך השם יתברך התנהגות זו, ויסלח ויכפר וימרק וימחק ויכבוש עוונותיו וישליך במצולות ים כל חטאותיו.

זהירות – מניעות!

אך צריכים לדעת כי כאשר רוצים לחזור בתשובה, מיד באות המון מניעות, כי דבר זה קשה מאוד בעיני היצר הרע, שיִברח אחד מתחת צפרניו לחסות תחת כנפי השכינה.

לכן יקים עליו מניעות ועיכובים מבית ומחוץ, מהמשפחה ומהחברים, לנסות להעבירו ממחשבתו הטובה – לחזור בתשובה, או להתקדם בשלביה.

לשַבֵּר את המניעות

לכן כגבר יאזור חלציו, ויצא למלחמה נגד כל המניעות, אשר בראשן “לחץ חברתי” – “מה יגידו”, “איך יתייחסו”, “איך יקבלו את זה” וכו’, אשר על פי רוב זהו המונע העיקרי. וכנגד זה יחשוב האדם, הרי הם לא יכניסוני לגן עדן, ואף לא יוציאוני מן הגיהנם, ורק אכשל אם אייחס חשיבות לדבריהם.

יחידי בעולם

ובספר הקדוש “לקוטי מוהר”ן” (בהשמטה שלפני ח”ב) כתב חיזוק נפלא בעניין זה, וזו לשונו: “כל הרוצה לכנוס בעבודת השם יתברך, אי אפשר לו לכנוס, כי אם על ידי בחינת שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו – יחידי בעולם.

ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון: אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך, וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל” (וע”ע לקו”מ ח”א סי’ כב אות יא). ע”כ.

והדברים נוקבים ויורדים חדרי בטן, אשרי מי שיכתבם על לוח לבו, והיו לזכרון בין עיניו, והחשוב הוא כי יביאם אל המעשה.

אתה באמצע המלחמה

ובכן ילך לבטח דרכו מבלי לפחד מכל הבא בדרכו, וכדרך לוחם הרץ בקשרי המלחמה, שהורג על ימין ועל שמאל, ולא שם לב לכל המונעים אותו בדרכו, אלא ממשיך לרוץ, כי זהו עניין של חיים ומוות.

והנמשל מובן, כי הרי גם כאן הוא עניין של חיים ומוות, חיים ומוות רוחניים, שהדבר חמור הרבה יותר, ואין מה להתמהמה ולהקשיב למניעות היצר הרע וכל שלוחיו המתלבשים בדמות המשפחה והחברים, אלא לרוץ במלחמה זו בחוזק ובאומץ, ולחטוף עוד ועוד מצוות, ולהמנע מעבירות עד כמה שרק אפשר.

כיצד נלחמים

והעיקר במלחמה זו הוא לקיים “אתה סת”ר לי”, סייגים, תפלה, רצון. דהיינו: סייגים – להתרחק כמטחווי קשת מן העוון ואביזריו, תפלה – להשם יתברך שיעזרהו לגבור על יצרו, רצון – לרצות בכל נפשו להתנתק מן העבירה.

והשם יתברך כבר ילחם עבורנו, כדרך שנלחם לנו בעמלק בצאתנו ממצרים, שעיקרו של נצחון היה כאשר הרים משה ידיו ושעבדו ישראל את לבם לאביהם שבשמים, ובכך כל המניעות הללו כבר תעלמנה כלא היו, סרו מהר מן הדרך, כי ה’ אלקיכם הולך לפניכם!!!

עשה לך רב

ומיד כשחוזר בתשובה, יתמיד בלימוד ההלכה כדי שידע את אשר עליו לעשות, ויתייעץ עם תלמיד חכם ירא שמים בכל צעד ושעל שרוצה לעשות בדרך התשובה, וכן על כל הלכה המסופקת אצלו.

ולא יחליט לעצמו שום דבר חלילה, כי אם הכל על פי ההדרכה שיקבל מרבו, ויבקש תמיד מהשם יתברך שידריכהו בנתיב האמת.

ו”אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה’ חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה” (תהלים א). פסוק זה נוגע ממש לבעלי תשובה ובמיוחד בימינו, אשרי חלקם!

גדול השלום

גדול השלום

נאמר בגמרא (חולין קמא.) כי גדולה היא מאוד חשיבות השלום בין איש לאשתו, עד שאף שֵׁם שמים נמחה בשביל כך. כלומר, חשיבותו של השלום בעיני השם יתברך כל כך גדולה, עד כדי כך שבכדי להביא ל”שלום בית” בין איש לאשתו, נגרמת מחיקת שם שמים תוך כדי תהליך בדיקת הסוטה, כאשר מובא בפרשת נשֹׂא.

הטעם לחשיבות שלום בית

והטעם לכך שכל כך חמור וחשוב בעיני השם יתברך “שלום בית”, הוא מפני שאיש ואשתו חייבים להיות תמיד ביחד ולעשות הכל בשותפות, בניין בית, הקמת משפחה וחינוך ילדים, ובלעדי השלום ושיתוף הפעולה ביניהם, דבר לא יעמוד על מכונו, לא הקמת בית, לא חינוך ילדים, ואך הרס וחורבן יהיו מנת חלקם.

ואין זה רצון השם יתברך כלל, כי את הארץ ומלואה לא תוהו בְּראהּ אלא לשבת יְצרהּ, שיתקיים ישוב העולם כראוי, אשר דבר זה חייב להתבצע על ידי איש ואשתו גם יחד, ובאין שלום – אין כלום.

הפתרון – שותף שלישי

ולמעשה, בכדי שישכון השלום בביתם, יש להם לצרף עמהם את ה”שותף השלישי” בבניין ביתם, הלא הוא השם יתברך, שהרי שלושה שותפים באדם, האב והאם נותנים את הגוף, והשם יתברך את הנשמה (ר’ קדושין ל:), ואם שותפים – לכל הענינים שותפים.

וזאת אומרת כי עליהם לנהוג בדרכיו יתברך וללמוד ממדותיו, דהיינו: רחום, סלחן, אוהב ורודף שלום, ענוְתן וכו’ (ר’ שבת קלג:), ועל ידי מידות אלה וכיוצא בהן, בודאי ישכון השלום בביתם (ור’ ב”לקוטי עצות” גאוה וענוה אות יד).

אל תהיה צודק, תהיה חכם!

כי עיקר הדבר המונע “שלום בית” הוא זה שכל אחד חושב בכיוון מסוים, וחושב כי רק הוא צודק והשני טועה. ואם רק יחזיקו במדת הענוה, לא יתנצחו זה עם זה, יוותרו בכל הזדמנות – כשאין זה נוגד להלכה, ויסלחו אחד לשני על הכל, וידעו כי בעבור השלום יש לוותר לפעמים על הצדק.

על ידי כך לא בלבד שתסתלק המחלוקת, אלא גם אהבה ואחוה, שלום ורעות ישכנו בביתם, ויזכו להקים בית לתפארת בישראל.

ונמצא אם כן, כי חיי הנישואין הם כמו הנהיגה בכביש, אל תהיה צודק, תהיה חכם. גם אם נראה לך ואף בטוח אתה כי הצדק עמך, אם תעמוד על כך, ותתנגד לצד שאינו חושב כמוך, עלול אתה לגרום לתאונת דרכים ולהֶרס שלום ביתך. אך אם תהיה חכם, תתנהג בענווה ותוותר, רק כך תוכל להמשיך בנסיעתך בכבישי העולם הזה בהצלחה ובבטחה.

ולכאורה זהו שרמז שלמה בחכמתו (משלי כד): “בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן”, ביתו של האדם לא יכון כראוי אלא אם כן יהיה חכם לדעת לוותר ולחפש את השלום, אף אם לדעתו אין כאן צדק. וכך מובא בשם החוזה מלובלין זי”ע: טוב שלום מרומה ממחלוקת של אמת…

אתה אשם!

והנה רעה חולה היא כאשר כל אחד מבני הזוג מאשים את השני, וסובר כי הכל התחיל רק ממנו, ובעקבות כך אש המחלוקת בוערת יותר ויותר, ומתלקחת עד לב השמים.

האשה כחומר ביד היוצר

והנה חכמינו הקדושים ממשילים את האיש לשמש ואת האשה ללבנה, וכשם שהלבנה איננה בעלת אור עצמי, אלא מקבלת אורהּ מן השמש, כן האשה לאחר נישואיה – אין לה תכונות עצמיות, אלא מה שתקבל מבעלה, והוא המשפיע לאשתו את הנמצא בתוכו.

ויש לומר בס”ד כי לפיכך אמרו חז”ל שהנושא אישה לשם שמים, ההגונה לו, כאילו ילַדהּ (סוטה יב.), שלכאורה מה רצו לומר בזה, אלא שכיוון שהיא הגונה, הוא יוכל לחנך אותה מחדש כאילו היא יַלדתו, וכל מה שלמדה בעבר נמחק אצלה, ומעת חתונתה ניתן לחנכה מחדש, ואם כן הכל מעתה תלוי בבעלה.

ובכן, אם הוא צדיק באמת – כן תהיה גם היא, ואם רשע – כן תהיה גם היא. ורק יחידי הדורות, צדיקים אמיתיים, כרב ור’ חייא (ביבמות סג.) ור’ יוסי הגלילי (בב”ר פי”ז סי’ ג) וכו’ – קבלו אשה רעה שאין אפשרות לשנותה, בכדי לכפר עוונות הדור, או שאר חשבונות שמים, אך כל היֵתר – הכל תלוי בהתנהגות האיש.

והרי אין בכחנו לסבול אשה שהיא רעה בעצם, כי דלים וחלשים אנו בשבירת המידות וכח האמונה, לכן בודאי שנותן השם יתברך אשה טובה לאנשים כמונו, ורק אנו מקלקלים את נשותינו.

אשתך היא המראה שלך

ויש לפרש בס”ד כי זהו שאמרו חז”ל (סוטה ב.): “אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו”, כי הנה לעיל (ע’ זיווג) הובא בס”ד פירוש המהר”ל בעניין “הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגין”, דהיינו גם לאחר הנישואין.

ואף אנו נאמר בענייננו, כי גם לאחר הנישואין – יתאימו משמים את אשתך אליך כפי מעשיך, אם טובים הם – תהיה אף היא טובה, ואם לאו – תהיה רעה. וזהו הזיווג השני שעושה הקדוש ברוך הוא לאדם באותה אשה, הראשון הוא עצם הזיווג, והוא לפי המזל, והשני הוא לאחר הנישואין והוא לפי מעשיו של אדם.

והכל אם כן תלוי בך, ואתה גרמת לעצמך, ואין לך להאשים את אשתך, כי אם היית אתה כשר – היתה גם היא כן. וזהו אם כן מה שאמרו חז”ל (סוטה י.) “כל המזנה אשתו מזנה עליו”, איום ונורא! כאשר תתנהג אתה – כן תתנהג גם היא!

לברוח אל השם יתברך

ולכן מובא (בס’ “עלים לתרופה”) כי היו צדיקים שכאשר התגלעה מריבה בביתם, פנו מיד אל בית הכנסת לעשות תשובה, ושפכו נפשם לפני השם יתברך שימחל עוונותיהם, כי הבינו אשר חוסר שלום בית בין האיש לאשתו מראה על חוסר שלום בין האיש לבין קונו יתברך.

גם אשתו תשלים איתו

וזהו שאמרו חז”ל (ב”ר פנ”ד סי’ א) “ברצות ה’ דרכי איש גם אויביו ישלים איתו” – זו אשתו. מפני שכאשר עושה האיש שלום עם אביו שבשמים, וחוזר בתשובה שלמה על מעשיו, ורוצה ה’ במעשיו, ישכין אדון השלום את השלום בביתו. וזהו יסוד גדול שכדאי מאד לזכרו.

מצא או מוצא

ויש שפירשו בזה מאמרם ז”ל (בברכות ח.) שכאשר נשא אדם אשה בארץ ישראל – שאלוהו “מצא או מוצא”, אשתך טובה היא או רעה. והנה הדבר תמוה ביותר, הלא אם טובה היא – ניחא, אך אם רעה היא, וכי יביישנו לאיש ויכפישנה לאשה?!

והתשובה היא, כי אימרה זו אינה שאלה, אלא הודעה לחתן: הוי יודע, כי האשה אשר לקחת תתנהג כפי מעשיך, ואתה תקבע אם היא תהיה טובה או רעה, ואם הינך “מצא” או “מוצא” – דבר זה תלוי רק בך. ע”כ.

מסקנה

ונמצא אם כן, במילים אחרות, כי ככל שמכניסים את השם יתברך בבית, דהיינו שמתנהגים בכשרות כפי רצונו יתברך, כן יגדל שלום ביתו.

ויש לפרש בזה בס”ד מקרא שכתוב “יהי שלום בחילך שלוה בארמנותייך” (תהלים קכב) כאשר יהיה השם יתברך ששמו “שלום” – בחילך ובביתך (ע’ שבת י:), ממילא תהיה שלוה בארמנותיך.

הערות ומחמאות

והנה עניין חשוב התורם רבות לשלום בית – הוא המחמאות. כל אשה צריכה וחייבת לשמוע דברי עידוד מבעלה ומחמאות המבטאות את הערכתו כלפיה ואהבתו אליה.

דבר זה – הוא ורק הוא מה שנותן לה כוחות ומחיהאותה, ועל עניין זה היא נשענת ובלעדי המחמאות המקרינות הערכה ואהבה, כמעט ואין לה חיים (כדברי הגה”ק הסטייפלר זצ”ל)… הבט וראה עד היכן הדברים מגיעים.

וחשוב לא פחות, לזכור כי אם מחמיא על מעשה טוב, ומצד שני מעיר על מה שנראה בעיניו לא טוב, בכך הרס את התועלת שבמחמאה, והערה אחת מבטלת מאה מחמאות, מפני שהאשה צריכה להרגיש שבעלה מעריך אותה ולא את מעשיה, ושלא תשתנה הערכתו בזמן מעשה לא טוב.

לכן לא יעיר במה שנראה בעיניו לא טוב, אלא יחמיא על טוב אחר וממילא ישופר ה-לא טוב, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך והמחמאות הן אור גדול. והבן.

אבוי למי שמרבה בהערות

ובאם הבעל הוא נרגן וקפדן, ומרבה בהערות, גורם הוא רק ריחוק בינו לבין אשתו, ומאומה לא ירויח בכך, ואף אם לא מרבה בהערות, אלא שמעיר לא במקום, או לא בזמן, או לא בצורה ובדרך הנכונה – הרי זה גורם למחלוקת ופירוד, ועונשו גדול מאוד.

לפעמים מעירים

לכן, באופן עקרוני, צריכים לעשות כל השתדלות על מנת למעט בהערות עד כמה שרק ניתן, ובאם ישנו דבר הטעון שיפור, והערתו תהיה ברת תועלת, יאמרנה.

אך בתנאים הבאים בלבד: אך ורק בזמן רוגע לשניהם ולא בזמן לחץ, וכן לא ליד אף אדם, וכן בנחת רוח ובטון נמוך עד כמה שרק ניתן, ולא עוד אלא שיקדים להערה מחמאה.

ובכך יוכל גם להעיר בצורה בונה ותועלתית, שתתקבל הערתו, וגם לא להפר את שלום ביתו.

רגש ושכל – הסוד בשלום הבית

והנה דבר ידוע הוא כי האשה בנויה מרגש, והאיש משכל. עניינים שכליים אינם מדברים אל האשה, ועניינים רגשיים אינם מדברים אל האיש, ונמצא כי הם הפכים ממש.

ואי לכך, אם ירצה האיש להפוך את האשה לבעלת הלך מחשבה שכלי כמו שלו, ולא יהיה מסוגל להבין מדוע היא רוצה שיקנה לה בגד פלוני או תכשיט פלוני, או סתם לקבל מילה טובה ממנו, הרי הוא מחריב את הבית.

וכן להפך, אם האשה תרצה להפוך את בעלה לבעל הלך מחשבה רגשי כמותה, ולא תהיה מסוגלת להבין מדוע אין הוא מסכים עמה ללכת למקום פלוני ולקנות לה בגד פלוני וכו’ הרי היא מחריבה את הבית.

בין תבין את אשר לפניך

אם כן מה עליהם לעשות? על כל אחד מהצדדים לנסות בכל כוחו להבין את הצד השני ולהסתדר איתו, על הגבר להבין כי אמנם לעולם לא יצליח לחשוב כמו אשה, אך כן חייב הוא לקבל את רצונותיה ומחשבותיה באשר הם, כך אופיה של אשה וחייב אני לקבלה כמו שהיא ולעשות רצונה.

וגם האשה צריכה לדעת כי לעולם לא תהיינה מחשבות הגבר מחשבותיה, אך צריכה היא לנסות בכל כוחה להבין אותו, ולקבל את רצונותיו באשר הם.

מה למעשה

אלא שאם על כל אחד מוטל להבין את השני, כיצד ינהגו למעשה, כפי הרגש או השכל? התשובה היא שהאשה אל לה להתעקש ולעמוד על כך שתקבל את בקשתה, כי הלא צריכה היא להבין לנפשו של בעלה ולעשות רצונו, כאשה כשרה שבנשים העושה את רצון בעלה.

והאיש, מטרתו היא להעביר על מידותיו כשכלי, ולקיים כל מה שהיא רוצה על פי הרגש. ונמצא אם כן כי שלום הבית קיים רק כאשר עושה הבעל את רצון האשה ומספק לה את כל צרכיה. ובאם אין באפשרותו או ברצונו, על האשה להבליג ולהתפלל לה’ שיתן לבעלה את האפשרות או את הרצון לעשות רצונה.

ובכל זאת על הבעל לפייסה בדברים ולומר לה הלא יודעת את גודל אהבתי אלייך, ובאם היתה לי יכולת הייתי קונה לך ירושלים של זהב, שהוא תכשיט משובח (כדרך שאמר ר’ עקיבא לאשתו. נדרים נ.), ובהזדמנות ראשונה כשיתאפשר לי אקנה לך בעזרת השם יתברך.

מכבדה יותר מגופו

וזהו שאמרו חז”ל (יבמות סב:) כי צריך האיש כלפי אשתו להיות “מכבדהּ יותר מגופו”, שהרי הוא גופו – שכלי, אך את אשתו יש לכבד לא על פי שכלו, אלא על פי הרגש שלה.

והיינו “יותר מגופו”, שיתעלה מעל עצמו ויעשה רצונה. וכיוון שאין הדבר קל כלל ועיקר, הוצרכו חז”ל הקדושים להזהיר על כך ברבים ולומר: “כבדו נשותיכם”!

סגולה לעושר

ושמא יאמר אדם, הלא קיום רצונה הוא בעצם נזק כספי עבורי… לזאת המשיכו חז”ל ואמרו כי נתינת הכבוד לאשה וקיום רצונה היא סגולה לעושר! (בבא מציעא נט.), ועל פי הנ”ל יוצא כי זוהי סגולה גם לאושר!

וניתן לומר בס”ד, כי על כך נאמר “בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר”, כלומר אם בעלה בוטח בה, ומאפשר לה לקנות כל אשר תחפוץ, ומספק בכך את רצונה, מובטח לו כי לא יחסר לו כלום, ואדרבה שלל יהיה לו.

וכן אמרו חז”ל כי הברכה מצויה בביתו של אדם בשביל כבוד אשתו (בבא מציעא נט.), ואמרו כי השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה (יבמות סב:), לכן תן לה משלה, כי כל אשר לך בזכותה!

וחשוב מאוד לזכור דברים אלו, כי הנה הנם כלל גדול מאוד, אשרי הזוג המקיימם בלא לסטות ימין ושמאל.

השלום והברכה

ועל ידי השלום יזכו לכל הברכות והישועות, כמו שאמרו חז”ל (סוף עוקצין) “לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום” (ור’ ב”שיחות מוהרא”ש” ח”א ע’ הצלחה).

שעל ידי השלום השורר בביתם, נעשים הם ככלי להחזיק הברכה בכל עניניהם ויקויָם בהם מקרא שכתוב (יחזקאל מד) “להניח ברכה אל ביתך”, ביתו זו אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל כבוד אשתו (בבא מציעא שם).

ויהי רצון כי יזכנו השם יתברך לקיים כל הנאמר כאן כראוי, למען ייטב לנו ולבני ביתנו כל הימים אמן.

הנהגת שקר

הנהגת שקר

נאמר בספר שמות (פרק כג) “מדבר שקר תרחק”. ויש לפרש בס”ד כי “דבר” – מלשון הנהגה (ר’ לעיל, ע’ אמת). ולפי זה, כוונת הפסוק היא להתרחק מהתנהגות של שקר, כי העולם הזה מלא בשקר (ר’ שבת קד.) ובפרט דורנו זה, חוט הש’יקרא משוך עליו, מפני שקרוב הוא לגאולה, וממילא גברו ועצמו הנסיונות בו.

וכמו שנאמר (בסוף דניאל) כי לאחר ששאל דניאל את השם יתברך “מה אחרית אלה”, כלומר מה יהא באחרית הדורות, ענהו השם יתברך “יתבררו ויתלבנו ויִצַרפו רבים (עניין ברירה ומיון, מי לכאן ומי לכאן) וירשיעו רשעים, לא יבינו… והמשכילים יבינו”.

לעמוד בנסיונות

כי מרֹב הנסיונות, רבים יהיו שלא יֵדעו ולא יבינו, בחשכה יתהלכו, ירשיעו במעשיהם ויפרקו עול, אך “המשכילים יבינו” כי הכל נועד רק לנסיון ובחירה, הכל זמני וחולף ועוד חזון טוב למועד ואחרית תקוה, והם אלו שיעמדו בנסיונות וינצחו המלחמה הקשה עם היצר הרע ושאר כוחות הרֶשע.

פתוי הרשעים

ומובא בספר “שומר אמונים” כי בדורנו ניתנה רשות משמים להוריד לזה העולם (בגלגול באדם) את נשמות אנשי סדום ועמורה, דור המבול והפלגה, ערב רב וכל רשעי ארץ, לנסות על ידם את ישראל הכשרים אם יתפתו לשקרם אם לא.

והם רשעים ארורים, מסיתים ומדיחים את נשמות ישראל מדרך אבינו שבשמים, ופיהם מלא מרמה ותֹך, שיקוץ תיעוב וזיהום, דברי כפירה, מינות ואפיקורסות ונבלות הפה, “נבל נבלה ידבר”, “חטאת פימו דבר שפתימו”. ה’ יצילנו מהם ומהמונם.

לעמוד בפרץ

ולכן צריך כל אדם לעמוד בעיניים פקוחות, ולא לתת לשום גורם להסיתו מדרך האמת הברורה, המוחזקת בידינו מאבותינו הקדושים ועד עתה במסירות נפש עצומה. ויעמוד בפרץ לגדור גדר נגד מספחת השקר אשר פשׂתה בעוונותינו הרבים, ומגמתה להרוס כל חלקה טובה בעם ישראל.

אמת לא שכיחה, ושקר שכיח

ולעתיד לבא הכל ישתנה, כי מובא במשנה (עדויות ח) אשר אליהו הנביא יקרב את המרוחקים וירחיק את המקורבים.

וכתבו המפרשים (ר’ לקו”מ ח”א סי’ קיז) בדרך דרש, שהרי אמרו חז”ל (שבת קד.) על כך שאותיות “אמת” – רחוקות זו מזו (בסדר אל’ף בי’ת) ואותיות “שקר” – קרובות, שהטעם הוא כי השקר שכיח בעולם, ונמצא במרוכז בחוזק ובתוקף.

מה שאין כן האמת, התקיים בה מקרא שכתוב (דניאל ח) “ותשלך אמת ארצה”, והיא קיימת רק “זעֵיר שם, זעֵיר שם”, ואינה אלא במיעוט ופיזור.

אמת מארץ תצמח

ואליהו הנביא בא אפוא “לקרב את המרוחקים” – אלו אותיות “אמת”, דהיינו שיחדיר אמת בעולם, ואז תהיה חזרה בתשובה גדולה.

וכמו שנאמר (מלאכי ג) “והשיב לב אבות על בנים”, שיאַחד האמת ייסדהּ ויחזקהּ, ויקויים בה (תהלים פה) “אמת מארץ תצמח”, לאחר שהושלכה ארצה כנאמר “ותשלך אמת ארצה”.

ו”ירחיק המקורבים” – אלו אותיות “שקר”, שישבֵּר אחדותם וינתץ קרבתם, “יתפרדו כל פועלי אוון”, ולא יהיה עוד שקר בעולם, והשליכו איש אלילי כספו וזהבו וכו’, כל זה יהא לעתיד לבוא, יראו עינינו וישמח לבנו בעזרת השם יתברך.

ככל שמתקרבים אל הגאולה הנסיונות גדֵלים

ולעת עתה צריכים רק להתחזק מאד, ולזכור תמיד כי ככל שמתקדמים אל עֵבֶר הגאולה, הנסיונות באמונה ובשמירת התורה והמצוות – הולכים ונעשים קשים יותר, וצריכים רק להתחזק, ולהחזיק חזק בהשם יתברך ובתורה הקדושה, כמו שנאמר (ישעיה כז) “או יחזק במעוזי יעשה שלום לי”.

מי יחזיק מעמד ומי לא

ודומים אנו כיום לבני אדם המחזיקים בחבל, והשם יתברך מנערו בחזקה, יש שיִפלו ולא יחזיקו מעמד מתוקף ועוצמת הניעור והנסיונות, ועל אלו נאמר (איוב לח) “לאחוז בכנפות הארץ ויִנַערו רשעים ממנה”, ונאמר (משלי ב) “ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה”.

הרשעים – הם אלו שיפלו ולא יעמדו בנסיונות, כי מגלגלין חובה על ידי חייב (שבת לב.).

ולכן דוקא הרשעים – הם יהיו הראשונים שלא יעמדו בנסיונות, וסרו מהר מן הדרך האמתית והאמונה, כמתנערים מן החבל.

ומי שניער עצמו מדרך אבותינו, ינערוֹ השם יתברך מגורלו וחלקו הטוב של עמנו באחרית הימים, ה’ הטוב יכפר בעד ויחזירם בתשובה שלמה במהרה ולא ידח ממנו נִדח. אמן כן יהי רצון (וע’ ב”שיחות הר”ן” סי’ כב).

ולעומתם יש שיֹאחזו חזק ולא יפלו ברשת השקר (ע’ זוהר פקודי דר”כ רע”ב), ויקיימו בעצמם “יחזק במעוזי”, שיֹאחזו חזק ולא ירפו אף לרגע, ואלו שלומי אמוני ישראל, צדיקים שומרי אמונים, שארית ישראל אשר לא יעשו עוְלה, עתידים הם לנחול חלק טוב, אשריהם ואשרי חלקם.

השם יתברך יעזרנו להחזיק היטב במעוזו, ובכן, ה’ עוז לעמו יתן ויברך את עמו בשלום.

המרחם – ירוחם

המרחם – ירוחם

נאמר בספר דברים (פרק יג) “ונתן לך רחמים ורִחמך”, ודרשו חז”ל (שבת קנא:): “כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים”. ומי מאתנו לא זקוק או לא חפץ ברחמי שמים, שימלאו משאלות לבו לטובה, ויוציאוהו מכל צרותיו.

לכן צריכים גם אנו לרחם על הבריות, ולהשתדל לעזור לכל דורש ומבקש, וטוב יותר כי אף כשלא מבקש – לשאול אם צריך הוא עזרה, ובזה ניכרת יותר מדת הרחמנות (ר’ ב”אורחות צדיקים” שער הנדיבות, ולעיל ערך גמילות חסדים).

רחמנים בני רחמנים

ונצטוינו (שמות כג): “כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזב תעזב עמו”. ציווּי זה מראה כי רצון השם יתברך הוא שנתנהג ברחמנות אחד כלפי השני, אפילו כלפי בעלי חיים, ואפילו כלפי שונאך, קל וחומר כלפי מי שאינו כן.

וקיימות עוד מצוות רבות המגלות כי רצון אבינו שבשמים הוא שנהיה רחמנים כאבותינו הקדושים, לא עת האסף (ור’ שבת קלג:).

ואם מי מאתנו נקלע לצרה, צריכים אנו לרחם עליו, לסעדו, לתמכו, ולהשתדל להוציאו מהצרה אליה נקלע. ולא לחינם נקראנו “רחמנים בני רחמנים”, כי באמת מידת הרחמנות טבועה בעמנו הקדוש מאז ומעולם (ר’ ביצה לב: יבמות עט.).

ובכל זאת, הרי היצר הרע אינו שובת אף פעם, ומנסה תמיד להכשיל את ישראל אף בדבר הטבוע בהם, לכן צריכים להשתדל להחדיר מידה זו בלבנו.

כיצד להחדיר בנו רחמנות

וניתן לעשות כן על ידי שנחשוב כי כולנו עם אחד וערבים זה לזה (שבועות לט.), “כל ישראל אחים” (במדב”ר פ”ט סי’ יא). ואם הייתי אני במצבו, האם לא הייתי חפץ מאוד בסיוע מצד זולתי?! ודאי שכן! ואם כן אעזור גם אני לחברִי.

ועל ידי זה, בפעם אחרת, כשאזדקק אני לעזרה, יזמינו משמים מישהו שיסייע לי כשם שסייעתי אני לחברי – “מדה כנגד מדה” ומרחמין על המרחם כנ”ל, ומתוך שלא לשמה וכו’. כל זה וכיוצא בזה, יתן האדם אל לבו, ירחם על רעהו ויעזור לו, כאילו היה זה אחיו ממש הנצרך לסיוע.

רחמנות על רוחניות

והנה ברחמנות יש לפעול לא רק כלפי נצרכים לעזרה גשמית, אלא קיימת רחמנות גדולה מזו, והיא על מצבו הרוחני של הזולת (ר’ לקו”מ ח”ב סי’ ז אות ג ושם סי’ קו), אשר לא יודע מה חובתו בעולמו, ואינו יודע כי העולם הזה אינו אלא מקום מעבר אל המקום העיקרי – העולם הבא.

כי רבים מאחינו בני ישראל, תועים כשׂה אובד וחפצים לדעת ולחקור על ענייני דתנו, ותורתנו הקדושה, ויש לרחם עליהם ולהושיט יד לעזרה, על ידי דברי חיזוק ועידוד בעבודת השם יתברך, באמונה, תורה, תפילה וכו’.

וכן סיוע בהמשך הדרך, בהקמת בית נאמן בישראל, טהרת המשפחה, כשרות המטבח, שמירת שבת וכו’, על הכל יש ליַידע את חברו, כי טובתו הנצחית היא.

יעזרנו השם יתברך ונזכה לרחם על אחרים, ובזכות זו ירחמו עלינו מן השמים, וימלאו משאלות לבנו לטובה. אמן.

השתדלות ברפואה

שתדלות ברפואה

בתפילת שמונה עשרה אומרים אנו כי השם יתברך הוא “רופא חולי עמו ישראל” ושהוא “רופא רחמן ונאמן”. ונשאלת השאלה, אם כן, מדוע צריכים אנו לרופאים ותרופות, והרי השם יתברך – הוא בלבד “בורא רפואות”, התשובה היא כי אסור לנו לסמוך על הנס, וכי עלינו להשתדל בכל עניין על פי דרך הטבע.

ומובא בגמרא (ברכות ס.): “ורפֹּא ירפא”, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, וכן אמרו חז”ל (ע”ז נה.) כי החלאים מסתלקים מן האדם ביום מסוים, על ידי תרופה מסוימת ובשעה מסוימת, ובכך נאמנים הם לשולחם.

רואים מכאן שאף כי הכל ביד ה’, מכל מקום צריכים אנו להשתדל בעניין זה, אך רק מתוך אמונה, וכדלקמן.

העיקר – תפילה

אך באמת, הרי הכל תלוי בהשם יתברך, וברצונו בבריאות האדם – אין צורך ברופאים ותרופות, ובאִי רצונו – לא תועלנה התרופות מאומה.

לכן ברור כי העיקר הוא תפילה ותחנונים להשם יתברך שיתן לנו חיים טובים ובריאים (וע”ס “סגולות ישראל” בהקדמה). ודורשי רשומות אמרו כי “תפלה” ראשי תיבות: תרופת פלא ליהודי המאמין. ע”כ. פלאי פלאים!

ובעניין התפילה לִרפואה, יאמר נא ישראל “למענך אלקים חיים”, הרי כל חיינו ובריאותנו אינם אלא לכבודך בורא עולם, שנוכל לעבדך ביתר שאת, ובכן רבונו של עולם, שים שלום טובה וברכה וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל… ויוסיף כהנה וכהנה דברי תפילות ותחינות כיד ה’ הטובה עליו.

וידוע הדבר, כי כאשר מפרט האדם בבקשתו הגשמית את מטרתו הרוחנית שבדבר, לכבוד השם יתברך, וכן כולל את עצמו בתוך כלל ישראל, אזי נשמעת יותר בקשתו לרחם עליו ולרפאותו, וכן בשאר העניינים (ראה שבת יב: ורש”י, “ספר חסידים” סי’ קלא, וזכר לדבר בברכות נ. ע”ש).

ספר הרפואות

וכיוון שהעיקר הוא התפילה, גנז חזקיהו מלך יהודה את ספר הרפואות שחיברו שלמה המלך, שהיו רשומות בו רפואות לכל החלאים שבעולם.

ועשה כן בכדי שלא יסמכו על ספר זה, וידעו כולם כי העיקר הוא תפילה ובטחון בהשם יתברך, וכן יעשו, ולא יאַבְּדו בטחונם בהשם יתברך אשר הוא “רופא כל בשר ומפליא לעשות” (ראה פסחים נו. ורש”י, ודלא כהרמב”ם בפה”מ).

הרפואה – כפי הבטחון

ובאמת, לפי דרגת בטחונו של האדם כי הכל מיד השם יתברך, יכול הוא להרפא מחוליו אף בלא רופאים ותרופות, ובלבד שתהיה אמונתו חזקה זכה ונקיה כי הכל רק ביד השם יתברך, ולא יסמוך כהוא זה על הרופאים, וישפוך נפשו לפניו יתברך בתפילה ותחינה שישלח דברו וירפאהו.

אדם נעלה כזה יוכל להרפא מחוליו גם בלא שום השתדלות גשמית, ועליו יכון פתגם הרמב”ן (בפירושו לויקרא כו): “מה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'”, והשם יתברך השומע תפילת כל פה ישמע קולו, יחוס וירחם עליו, ויחיש לו רפואה.

אך בכדי להגיע לדרגת בטחון זו, צריכים לעמול זמן וזמנים, עד שישיגהּ, ואז יאחזנה ולא ירפנה, ואשרי הזוכה לה. וכך המליץ לנהוג הצדיק ר’ נחמן מברסלב זצ”ל לאנשי אמונה חזקה (“שיחות הר”ן” סי’ נ).

רפואה משמים בדרך הטבע

אין זה נקרא “סומך על נס” שאסור, כי אין זה נס “נגלה” אלא “נסתר”, כלומר שמתלבש הנס בדרך הטבע ואינו ניכר כלמעלה מן הטבע, ובזה מותר לסמוך, ומצוה! ובלבד שבטחונו של האדם שלם עם ה’ אלוקיו.

ועל כך נאמרו כל פסוקי הבטחון, כגון “בטחו בה’ עדי עד” (ישעיה כו), “בטח בה’ ועשה טוב” (תהלים לז), “ישראל בטח בה'” (תהלים קטו) וכו’.

לכן יֵדע כל אדם, כי עיקר רפואתו ממחלתו תלויה בבטחונו בהשם יתברך ובקשתו ממנו שירפאהו, וכמו שנאמר (תהלים כב) “בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטמו”, שפלטם מצרתם על ידי הבטחון.

ונאמר “מגן הוא לכל החוסים בו” (שמואל ב כב), ונאמר “הבוטח בה’ חסד יסובבנו” (תהלים לב). הרי שהבטחון בהשם יתברך, הוא שגורם לאדם הינצלות מכל הצרות.

רוב צריכים השתדלות

ואמנם, צריכים גם מעט השתדלות, כל אחד ורמת השתדלותו וכנ”ל, אך ברור לגמרי כי העיקר הוא הבטחון, וגם כאשר הולך לרופא או לוקח תרופה, ידע כי רק השם יתברך יכול להחליט אם יעזרו אלו או לא.

ואשר על כן תיקנו חז”ל בקשה מיוחדת לפני נטילת תרופה (ברכות ס. ושו”ע או”ח סי’ רל ס”ד) וכשיאמין כך – גדלו סיכוייו להרפא בעזרת השם יתברך. “ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו”.

ירידת הדורות והשגת המעלות

ירידת הדורות והשגת המעלות

מובא בספרים הקדושים בשם רבינו האר”י ז”ל, שאמר כי כיום, בהתגברות כוחות הרע בעולם, אפשר במעט מעשים טובים להגיע לדרגות גבוהות בעבודת השם יתברך, כמו של תנאים ואמוראים וכו’, והוסיפו על כך צדיקים ואמרו: “עם מעט מעשים, אולם עם הרבה הרבה רצונות” (“שיח שרפי קודש” ח”ד סי’ כח).

חשיבות הרצון החזק

והדברים מדברים בעד עצמם, כי הרי באמת, אף למעט מעשים טובים נצרכים הרבה רצונות בכדי לקַיְמם, מחמת התגברות היצר הרע בעולם והתנגדותו לכל מעשה טוב, ואף אם יקיים, התמדת הקיום תהא קשה עליו, אם לא ברצונות וכיסופים תדיריים להשם יתברך, לעבדו בכל היכולת, באהבה ביראה וכו’.

אין דבר העומד בפני הרצון

ופתגם ידוע הוא: “אין דבר העומד בפני הרצון”, ואם יש רצון חזק – אפשר להתגבר על הכל. כי כל העולם הזה מלא בנסיונות, עד כדי כך שמובא (“חיי מוהר”ן” סי’ תקיט) כי כל דבר שעיני האדם רואות – הכל נועד לנסיון ובחירה. ע”כ. והדברים מבהילים (וע’ בזוהר תרומהzדקס”ג ע”א).

ובאמת כשמו כן הוא – נסיון בלבד, וכששבר האדם את המונע, ועבר בהצלחה את הנסיון, יֵרָאה לו כאילו לא היה ולא נברא שום דבר המונעו, ואמר ביום ההוא “היאך התקשיתי בזה בתחילה” וכו’.

מניעות – רק במחשבה

והטעם לזה הוא משום שכל עניינו של הנסיון הוא רק במֹח (ע’ לקו”מ ח”ב סי’ מו), וכששבר מחשבתו וניצח במלחמה, רואה הוא עד כמה פתי היה, אם לא היה עומד בזה, בדבר קל כזה וכו’.

ואשר על כן אמרו חז”ל (סוכה נב.) כי לעתיד לבא יבכו הרשעים על כי לא כבשו את יצרם, כאשר יראוהו דק כחוט השערה וקל היה לכובשו.

ובאמת עיקר המניעות אינן בַּמעשה, שהרי כיוון שהכל רק נסיון, די אם כן ברצון חזק ותקיף, וכבר עובר הוא את המכשול והנסיון, שהוא מניעות המֹח בלבד, שמוחו אומר לו כי הדבר קשה ולא ניתן לעשותו, מה יגידו מה יאמרו וכו’, כידוע מהבלי היצר הרע בזה.

רצון יראיו יעשה

ואי לכך, נצרך ביותר הוא הרצון, כי בעזרתו ניתן יהיה בס”ד לשבר את כל החומות והמסכים המונעים את האדם מלהתקדם בעבודת השם יתברך, וכן בקיום מדה זו יזכה לעשות הרבה מעשים של קדושה.

ובעניין זה יש לפרש בס”ד מקרא שכתוב “רצון יראיו יעשה” (תהלים קמה), כאשר באמת יש רצון ליראי ה’ וחושבי שמו, אזי השם יתברך עוזר ומסייע לגמור את אותו מעשה בשלמות (וע’ לקו”מ ח”א סי’ לא אות ח).

בהתגברות הרצון – השערים נפתחים

אך כאשר לאדם עצמו יש רפיון, ואינו חזק דיו ברצונות תקיפים לנַצֵח, השם יתברך יסייעו באותה מדה, כי אף שהשם יתברך מסייע תמיד (קדושין ל: יומא לט. שבת קד.), כשיש רצון חזק – מסייע יותר, ולפי חוזק הרצון – כן גודל העזרה משמים.

כי עיקר בחינת האדם ונסיונו, הוא אם רצונו חזק לדברים שבקדושה, ואם הוא משתדל בכך, או לא, ואם אכן חזק הוא, והשתדלותו בהתאם, אם כן – עמד בנסיון, והשערים פתוחים לגמור את המעשה בשלמות, וכידוע כל זאת מהספרים הקדושים (ור’ בספר “אשר בנחל” ח”א סי’ עג).

העיקר הוא הרצון

ובספר “שיחות הר”ן” (סי’ נא) כתב חיזוק הפלא ופלא בעניין זה וזו לשונו:

לעבוד ה’, איני יודע מי הוא שיוכל לומר שיעבוד את ה’ לפי גדולת הבורא יתברך… רק העיקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך… והעיקר הוא הרצון והכיסופין, שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך, ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות. ע”כ.

השם יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו, שתמיד תהיה אצלנו “עת רצון”, ונרצה ברצונות חזקים לעבדו באמת ובתמים תמיד כל הימים, ועל ידי זה הוא ברחמיו את רצונותינו ישלים. אמן כן יהי רצון.

מעלת מזכי הרבים

מעלת מזכי הרבים

נאמר בספר ירמיהו (פרק טו) “אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה”, ודרשו חז”ל (בבא מציעא פה.) כי מדובר במי שמלמד את בן עם הארץ תורה, ששכרו הוא – “כפי תהיה”.

שכביכול נחשב פיו כפיו של השם יתברך, וברכתו היא כביכול כברכת השם יתברך בעצמו, ולכן יכול אף לבטל גזירות רעות. וכן מובא ב”ספר המידות” (ברכה ג): “המחזיר בני אדם בתשובה, הברכות מסורות בידו”.

והנה מעלה גדולה מאוד היא להשיב יהודים לצור מחצבתם, והיא סגולה לכפרת עוונותיו של המשיב (ע’ חיי מוהר”ן סי’ תמז). והעושה כן שכרו רב ועצום, בל יתואר ובל ישוער, כמו שנאמר “ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד” (דניאל יב. ופשר ההשוואה לכוכבים ר’ בספרי פרשת עקב עה”פ כימי השמים).

אין זכות כמזכה הרבים

ובספר “חובות הלבבות” (שער אהבת ה’ פרק ו) כתב חיזוק הפלא ופלא בעניין זה, וזו לשונו:

וראוי לך אחי לדעת, כי זכויות המאמין, אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתיקון נפשו לאלוקים יתברך, ואילו היה קרוב לנביאים במידותיהם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו…

אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה, ומיישר הרשעים אל עבודת הבורא, שזכויותיו נכפלות בעבור זכויותיהם, בכל הימים ובכל הזמנים. ונתן משל על כך. ע”ש. וכך אמנם אומר הפתגם בקצרה: “אין זכות כמזכה הרבים” (בשם הרוקח).

דורנו במצב חירום

וראוי אם כן לכל יהודי, לראות מה הוא יכול לעשות עבור מטרה נעלה זו, כי דבר זה נצרך הוא מאוד בדורנו, אשר בו מתקיים הפסוק (עמוס ח) “והשלחתי רעב בארץ… לשמוע דבר ה'”, וזמן זה הוא עת רצון ומסוגל מאוד.

וכמו שאמרו חז”ל (ברכות סג.) אם ראית דור שהתורה חביבה עליו – פזר דברי תורה. ובקלות ניתן לקרב רחוקים, בעזרת השם יתברך, אם רק ירצה באמת. לכן צריכים להשתדל בזה עד כמה שרק אפשר, כל אחד ויכלתו, מי את הקרוב רחוק, קרובי משפחתו הרחוקים מה’, ומי את שאר אחינו בית ישראל.

דרכי נועם

וישתדל הדובר להראות נועם בדבריו, לא “מקל חובלים” (ר’ סנהדרין כד.), אלא דרכי נועם ונתיבות שלום, ואיך שהכל קל ופשוט, ומה עוד יש לעשות בזה העולם החולף, וירבה בדבורי תכלית, מה יצא לנו מכל ענייני העולם הזה, אם לא תורה, מצוות ומעשים טובים.

והביטו אל אבותינו הקדושים ואמותינו הקדושות, “אל צור חוצבתם” וכו’, איך שמסרו נפשם על קדושת יהדותם, ולמה נלך בדרכי הגוים.

הבה נשובה ונחדש ימינו כקדם – ימי עם ישראל, אשר בכל הדורות עברו עליו צרות ויסורים, גזירות ושמדות, ובכל זאת החזיק מעמד ולא התייאש אף פעם, אלא המשיך בכל עוז להחזיק בדגל התורה והמצוות.

אשרי העם שככה לו, שעתידים לנחול עולם הבא, שלא כשאר גויי הארץ ומשפחות האדמה וכו’. וכן על זו הדרך דברים המתקבלים על הלב.

המציל נפש אחת מישראל

ואשרי הזוכה אף בנפש אחת מישראל, לקרבהּ אל אבינו שבשמים שכאילו קיים עולם מלא (בבא בתרא יא.), וזה הרי נאמר על המצילהּ בגשמיות, קל וחומר למצילהּ ברוחניות (שהרי גדול המחטיאו מן ההורגו. במדב”ר פכ”א סי’ ד).

ואין שיעור לשכרו, וראוי לטרוח בזה הרבה, כולי האי ואולי יזכה לקרב נפש אחת לחיק היהדות הצרופה ולהצילהּ מצפרני היצר הרע וכוחות הטומאה, “ולוקח נפשות – חכם” (משלי יא).

להשמר מהרוצה לקנטר

ואם יראה אדם אשר הכרת פניו ודבוריו ענתה בו שאינו רוצה באמת להתחזק, אלא לקנטר ולהתיהר, וכל רוחו יוציא כסיל, לא ידבר עמו, ועל זה נאמר “באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מיליך” (משלי כג. וע’ בגמרא שבת ל: ו”ספר חסידים” סי’ רצד).

וישתדל בחכמה להפסיק את השיחה עמו, כי לא רק שלא יתחזק זה הכסיל, אלא שגם עלול להחליש אחרים בדבוריו הרעים (ר’ ב”שומר אמונים” מאמר האמונה פ”ב), לכן יש להרחיקו ולהרחיק אחרים מלשמעו (ור’ ב”ספר חסידים” סי’ תתקפח).

סבר פנים יפות

ולמען האמת, ניתן לפעמים לקרב להשם יתברך גם בלא לדבר אף מילה עם אף אדם, אלא פשוט להתנהג ביראת שמים, בדרך ארץ ובנימוס עם כל הבריות, מקדים שלום לכל אדם (ברכות יז.) ומסביר פנים יפות לכולם (אבות א).

אדם זה מקדש את השם ומאהיבו על הבריות, ובכך מקרבם אליו יתברך (רמב”ם ספ”ה מיסוה”ת) ונקרא בזה מזכה הרבים (ע’ “ספר חסידים” סי’ שסג).

והחיוך במיוחד, החיוך כיום מאוד מסייע בקירוב הרחוקים, ובדין הוא, ומה אם לגימה – אמרו חז”ל כי מקרבת היא את הרחוקים (סנהדרין קג:), קל וחומר שהחיוך והלבנת השיניים לחברו – יקרבו הרחוקים, שהרי טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב (כתובות קיא:).

להדגיש נקודות טובות

והנה, יסוד נוסף חשוב לא פחות בקירוב רחוקים – הוא העידוד. זאת אומרת להדגיש בפניהם את יתרונותיהם, ולא לדבר כלל מחסרונותיהם, אלא באופן כללי ולעיתים רחוקות, ואף גם זאת בשפה עדינה עד כמה שרק ניתן (וע’ בלקו”מ ח”א סי’ רפב, ח”ב סי’ ח).

וכן יקדים דברי שבח למוכח, כדרך שרמזו בפסוק “הוכח לחכם ויאהבך” (משלי ט), כאשר תקדים לומר לו כי חכם הוא, יקבל ממך התוכחה, ולא עוד אלא שיאהבך, ו”אל תוכח לץ פן ישנאך”, כאשר תאמר לו כי לץ הוא וכן שאר כינויי גנאי, לא יקבל תוכחתך, ולא עוד אלא שישנאך.

ומה שאמרו חז”ל (כתובות קה:) כי לא טוב עושה תלמיד חכם שאינו מוכיח את הציבור, במה דברים אמורים, בשאינו מוכיחם כלל, אך אם מוכיחם כראוי ובעדינות כנ”ל – זוהי דרך ישרה, אך לא הרבה ולא בתקיפות, בכדי שלא יסורו מעליו אל שדות זרים ודרכים עקלקלות, ולא יבנו במה לעצמם חלילה (ע’ חגיגה כב.).

והשם יתברך יזכנו להתקרב אליו יתברך, ולקרב גם אחרים יחד עמנו, ולהיות ממצדיקי הרבים למען שמו באהבה. אמן.

קבעת עיתים?

קבעת עיתים?

נאמר בגמרא (שבת לא.) כי כשמכניסים אדם לדין לאחר פטירתו שואלים אותו: “קבעת עיתים לתורה”. ונאמר עוד, כי זהו הדבר הראשון עליו מענישים בבית דין של מעלה (קידושין מ:).

והלשון “קבעת” מורָה ובאה כי ללמוד בכל יום כאשר יזדמן לו פנאי – אין זה מה שה’ דורש ממך, ואינך מקיים בזאת את רצון השם יתברך.

משום שזהו פתח חטאת גדול ליצר הרע, להביא לו כל מיני טרדות, באופן שלא תבוא לידו הזדמנות ללמוד תורה. לכן צריכים זמן קבוע ביתד בל תִמוט, בו יעסוק בתורה – חוק ולא יעבור!

שיעור יומי קבוע

והגדר הגדול לכך שיהא הלימוד קבוע, הוא ללכת לשיעור תורה הנמסר מפי תלמיד חכם מדֵי יום ביומו, כי לשיעור כזה יש קביעות, וצריכים רק ללכת ולשמוע.

כי אם ירצה ללמוד לעצמו בביתו, הרבה שיטות יש ליצר הרע לבטלו מלימודו, חוץ מכך שבלאו הכי יש לכתחילה ללמוד מפי רב ולא מפי ספר, ובמיוחד על בעלי בתים להקפיד בכך (ר’ עירובין יג: וב”ספר המידות”, לימוד לה).

לגזול זמן

וכתבו בספרים (ר’ לקו”מ ח”א סי’ רפד, שע”ת סי’ קנו אות ב) כי קביעת עתים לתורה היא מלשון “וקבע את קובעיהם נפש” (משלי כב) – לשון גזילה.

ולהורות כי אף מי שהוא טרוד מאוד בעסקיו, יש לו לגזול ממש מזמנו עתים ללמוד תורה, כלומר שיכריח עצמו בכל הכוחות והתחבולות שרק ימצא – לפַנות מזמנו בעבור לימוד התורה.

קביעות בכל סדר עבודת ה’

ולא רק בתלמוד תורה צריכים קביעות, אלא בכל סדר עבודת השם יתברך כאשר מובא בספרים (ר’ “שיח שרפי קודש” ח”ד סי’ יא).

כגון שיקום ממטתו בשעה מסוימת כל יום, וכן עת לכתו לשכב לישון תהא שעה קבועה ומסודרת, עת ללמוד, עת להתפלל, עת להתבודד, עת לקיים מצות גמילות חסדים וכו’. לַכֹּל זמן, ועת לכל חפץ, ולא ישנה הנהגתו בכל פעם.

וזו לשון הגר”ח מוולוז’ין בספרו “רוח חיים” (אבות ב, א): “העיקר – בבֹא האדם להתקרב לה’… יראה כי כל מעשיו לה’ יהיו קבועים, לא יעברו… וכן בכל הדברים מועילה הקביעות, והיא עיקר העבודה”. ע”כ. הרי לפנינו דברים ברורים, אשר זהו העיקר בעבודת השם יתברך – שסדר יומו יהיה קבוע ולא ימוט לעולם!

והטעם הוא כנ”ל, כי על כל דבר שאינו קבוע – שולט היצר הרע בקלות, מה שאין כן כאשר הוא קבוע, נזקק הוא היצר לתחבולות מחוכמות יותר כדי לבטל האדם מקביעותו זו, מה שמקשה עליו לעשות את אשר זמם.

לעבוד את ה’ בכל עִתות הפנאי

ויתן אל לבו שאף כי יש קביעות זמן לתורה ולמצוות מסוימות, כל אשר ימצא בכוחו לעשות – יעשה, ובכל זמן פנוי שיש לו – ינצל את זמנו, וכגון שיקח עמו לכל מקום ספר כיס ויהגה בתורה, תהלים, תפילות וכד’, או שיקיים מצוות מסוימות – אף במחשבה (ר’ “ביאור הלכה” סי’ א ד”ה הוא כלל גדול).

והעיקר הגדול הוא שלא יהא בטל אף פעם, כי עיקר עסקנו בעולם הזה צריך להיות מאגר לעולם הבא.

להשמר מאִבוד הזמן

לכן צריכים להשמר מאוד מאיבוד הזמן, כי יצר הרע משגה עיוור בדרך בצורה מחוכמת מאוד, וכל זמן פנוי שיוכל לנצל לתורה – ימציא לו דבר שבקלות ניתן לעשותו לאחר מכן, בזמן שממילא יהא פנוי מלימודו ועסוק בדברי חולין, וצריכים זהירות גדולה בזה, לנצל כל זמן פנוי מלבד הקביעות הנ”ל.

והשם יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו, שבמשך כל ימי חיינו נעבוד אותו יתברך תוך כדי סדר וקביעות. אמן.

קנאה טובה

קנאה טובה

 

הנה קיימת קנאה טובה והיא קנאת סופרים, שעליה אמרו חז”ל (ב”ב כא.) כי סופה להרבות חכמה, והיינו לקנא בעובדי השם יתברך, צדיקים, חסידים ותלמידי חכמים, ולרצות לעשות כמעשיהם.

 

והנה קנאה זו תביא לחכמה וגם ליראת שמים (הקודמת בהכרח לחכמה, כי “ראשית חכמה – יראת ה'”), כי כשרואה מעשיהם של צדיקים, מתפעל לבו ומתעוררת נשמתו לעשות כמותם (ור’ “לקוטי מוהר”ן” ח”א סי’ רמח, “שיחות הר”ן” סי’ קלח, “מסילת ישרים” פכ”א).

 

להשיג קנאת סופרים

 

ולהשגת קנאה זו, יש לעשות השתדלות וכגון שיקרא ספורי מעשיות מצדיקים ראשונים ואחרונים, ויתבונן היטב בצדיקים בשעת לימודם, תפלתם וסדר הנהגתם עם הבריות וכד’.

 

ועל ידי כך, יתעורר לבו לעשות כמותם כמדת יכלתו, בזמן שלא יעשה זאת לשם סקרנות בלבד ורצונו להשאר במדרגתו, אלא על מנת להדמות להם כפי יכלתו.

קנאה רעה

 

ויש קנאה רעה מאוד והיא “צרוּת עין”, שלא נֹח לו שחברו גדול וחשוב ממנו בדבר מסוים, כי הוא רוצה להיות מעל כולם, ולפחות מעליו, ולכן מקנא בו, ובא על ידי כך לסיפור בגנותו, ודברי גבהות כנגדו, להראות שההפך הוא הנכון, שהוא גדול מחברו.

כיצד מתרחקים מקנאה

 

ומדה זו, צריכים להסיר על ידי החדרת מעט ענוה, שאינו חייב ואינו צריך להיות מעל כולם, ואדרבה, העליונים בעולם הזה יהיו תחתונים בעולם הבא (ר’ בבא בתרא י: וכפי העניין), והמנצח כאן – מנוצח שם (ר’ “ספר חסידים” סי’ קסג), ושם – הוא לָנֵצח, וכאן – כיום אתמול כי יעבור.

 

עוד נאמר ב”ספר חסידים” (סי’ תקנא) כי באופן כללי מוטב לאדם שיהא נדחה מפני חברו ואל ידָחה חברו מפניו.

 

ואינו שווה ואינו כדאי להכנס למחשבות רעות כאלה, שגורם לעצמו להיות תועבה בעיני השם יתברך, כמו שנאמר (משלי טו) “תועבת ה’ מחשבות רע” ונאמר (משלי ו) “שש הנה שנא ה’ ושבע תועבת נפשו… ולב חורש מחשבות אוון”.

 

מה יתן לך

 

וגם יחשוב כי הרי הכל משמים, מה שנגזר – זה מה שיהיה (ר’ יומא לח: נידה טז: “ספר חסידים” סי’ תקל).

ועוד, כי הרי בכל יהודי יש נקודה מסוימת שאין בחברו (ר’ “לקוטי מוהר”ן” ח”א סי’ לד אות ד), ואם כן, הוא טוב ממני בעניין זה, ואני ממנו בעניין אחר, ולמה לקנא בו (ר’ ב”שיחות מוהרא”ש” ח”א ע’ נקודה).

 

אדרבה, הוא ילמדני משלו, ואני אלמדנו משלי, ויחד נשתלם בעבודת השם יתברך, מיני ומיניה יתקלס עילאה (כעין מ”ש בסוטה מ.).

 

ועוד יחשוב על התכלית, כי מה יתן ומה יוסיף לי לקנא בחברי, הרי שנינו יודעים לאן פנינו מועדות… והלא העיקר הוא להתמיד בתורה, תפילה ומעשים טובים מה שיותר בזה העולם, בכדי שלא נעלה בבושה לעולם העליון, ולמען ייטב לנו באחריתנו, כי זה כל האדם.

 

ובאמת, כל השאר הבל הבלים, לא שווה להשקיע, כל שכן בכבוד המדומה בעולם הזה, שאף מנכּה לאדם משכר עולם הבא (ר’ “ספר חסידים” סי’ פד ואדר”נ פכ”ח סי’ ה), בוַדאי שאין כדאי להשקיע בו, ואם כן – לקנאה מה זו עושה.

 

חץ בקש”ת

 

ואדרבה, צריכים לירות חץ בקשת, לא על ידי קשת, אלא  בקשת עצמה לירות ולשבר אותה, את הקש”ת, ראשי תיבות: קנאה, שנאה, תחרות, וכמו שנאמר (תהלים עו) “שמה שיבַּר רשפי קשת”, “רשפי” אלו המזיקין (ר’ ברכות ה.) והן המידות הרעות של קש”ת הנ”ל, שהן מזיקות מאוד.

ומידות הרשעים הן, כמו שנאמר (תהלים יא) “רשעים ידרכון קשת”. שזו דרכם – בקש”ת. השם יתברך יזכנו לעבדו באמת ובתמים ובלב נקי ובר. אמן.

ברוך הגבר

ברוך הגבר

 

נאמר בגמרא (יבמות עט.) כי שלושה סימנים מאפיינים את היהודים: גומלי חסדים, ביישנים, רחמנים, ע”כ. וסימנך “ברוך הגבר אשר יבטח בה'” (ירמיה יז), גב”ר ראשי תיבות: גומל חסדים, ביישן, רחמן.

 

מידות אלה מאפיינות כל יהודי אמתי. ומי שאינו כן, יש לחשוד שאינו מזרע יהודי כשר, אלא מערב רב מוצאו (ביצה לב:).

 

בושה מביאה לידי צניעות

 

וממדת הבושה נובעת מדת הצניעות (“אורחות צדיקים” שער הבושה), ומי שיש בו מדת בושה, ממילא תהא בו צניעות. ומי שמגלה מבשרו, מכנס קצר או גופיה, אין זו צניעות, ואין בו את מידת הבושה כראוי.

 

ואדרבה, דבר זה אף מראה על עזות פנים וכמו דור המבול שהסתובבו מחוסרי לבוש והיו עזי פנים גדולים, כאשר אמרו חז”ל במדרש בעניין מעשיהם המגונים, המחוצפים, ומחוסרי בושת הפנים (ראה ב”ר פכ”ו, כח, לא).

 

צניעות הגברים

 

ולכן אמרו חז”ל כי אסור לתלמיד חכם לגלות טפח מבשרו (ב”ב נז:), ור’ יוסי אמר על עצמו כי מעולם לא ראו קירות ביתו את בשרו (ע’ שבת קיח:).

 

ובשולחן ערוך (או”ח סי’ ב) הובא דין זה לגבי כל אדם, ולא רק לגבי תלמיד חכם. וכתב ב”מחצית השקל” שם, כי מכאן משמע אשר בענייני צניעות ראוי לכל אדם לנהוג כתלמיד חכם. ע”כ. והסברא בזה היא להרגילנו בבושת הפנים כנ”ל, ולסלק מאיתנו מידת אומות העולם שהיא עזות פנים.

 

צניעות בני תורה

 

ובפרט בחורי ישיבות, אברכים, וכל העוסקים בתורה, הם צריכים עוד יותר להשתדל במידת הצניעות, כי מחויבותם איננה רק בגלל עצם צניעות היהודי, אלא גם לכבוד התורה, ומשום כך צריכים צניעות יתירה וכנ”ל בעניין תלמיד חכם (וע’ שבת קיד. ורמב”ם הל’ דעות פ”ה ה”ו).

 

צניעות הנשים

 

ואם בגברים כך, בנשים על אחת כמה וכמה, כי מידת הצניעות שייכת בעיקר לנשים (ע’ שבת נג:), והטעם מובן.

 

ומובא במדרש (ב”ר פי”ח ב) כי כל אבר ואבר שברא הקדוש ברוך הוא באשה, פקד עליו להיות צנוע.

ובראהּ מן הצלע שהוא מקום צנוע ולא משאר אברי האדם, כדי שלא תהיה יצאנית, דברנית, או סקרנית להביט בכל דבר וכו’, אלא צנועה, “בת מלך פנימה”, זהו כבודה, כאשר היא מוצנעת ורק אז נקראת “בת מלך”. כי המרבָה לצאת, פוגמת בהיות שמה “בת מלך”, משום שאין זו דרך בת מלך.

 

מה בין מצא למוצא

 

ושמעתי מסבי ר’ מסעוד דרעי שליט”א כי פרשו בזה מקרא שכתוב “ומוצא אני מר ממוות את האשה” (קהלת ז), כאשר מוצאים אותה בהווה (“מוצא”) בכל מיני מקומות, פעם כאן ופעם שם, “בביתה לא ישכנו רגליה פעם בחוץ פעם ברחובות” (משלי ז), הרי דבר זה מר ממוות.

 

ולא כן “מצא אשה מצא טוב” (משלי יח) – אם פעם אחת מצא אותה בעבר (“מצא”) כאשר נשאהּ לאשה, וכעת אין מוצאים אותה בכל מקום אלא בביתה, הרי זו אשה טובה וכשרה, ויתקיים בו הפסוק במלואו “מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'”, שתרגומו הוא שיקבל רצונו מן האלקים. ע”כ.

 

כמדת צניעותה כן מדת צדקותה

 

עוד מובא בגמרא (סוטה ב.): “אין מזוְגין לו לאדם אשה, אלא לפי מעשיו”, ופירש רש”י: “צנועה לצדיק ופרוצה לרשע”.

 

ואם נתבונן, נראה כאן יסוד גדול, שהרי לכאורה צריך היה רש”י לפרש: צדקנית לצדיק ומרשעת לרשע וכד’, ומדוע פירש “פרוצה לרשע”?

 

אלא להורות כי עיקר מעלתה של האשה היא מדת צניעותה, ובזה גם נמדדת צדקותה, כי הלא טבע כל אשה לרצות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, ואם יש אחת המתגברת על טבע זה, ושומרת את מידת הצניעות, דבר זה מראה על מדת הצדקות שבה.

 

וכך אמרו בגמרא (סוטה כב.): למדנו יראת שמים מבתולה, שכן פעם אחת, שמע ר’ יוחנן בתולה אחת שהתחננה לפני הקדוש ברוך הוא וכך אמרה: “רבונו של עולם, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם”. ע”כ.

 

הרי שמדת היראת שמים שלה, גרמה לה לצניעות יתירה, עד כי התפללה על כך שלא יכשלו בני אדם בהסתכלות עליה וכו’, ופשוט הוא, שאם התפללה על כך – בודאי שגם השתדלה להיות צנועה ככל יכלתה. ועל אשה כזו נאמר “שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה’ היא תתהלל” (משלי לא).

 

מסגולות הצניעות

 

והנה סגולות רבות מביאה אחריה צניעות האשה, ומהן להפקד בזרע של קיימא, ככתוב “אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך” (תהלים קכח), אימתי היא פוריה – כאשר היא בירכתי ביתך (תנא דבי אליהו פי”ח). וכן שתזכה להרבה בנים זכרים, גדולים בתורה ובצדקות (ר’ מגילה י: יומא מז.).

 

ומתברכת בכל הברכות, כמו שאמרו חז”ל (תענית ח:) “אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין”, וכן נאמר (שופטים ה) “מנשים באוהל תבורך”, מי שהיא באוהל, כלומר צנועה (ר’ רש”י בראשית יח) – תבורך, וכך אמנם נהגו כל אמותינו הצדקניות (ר’ רש”י שופטים שם).

 

צניעות במיוחד בדורנו

 

ובפרט בדורנו זה, שהפרָצות בחומת הצניעות רבו כמו רבו, בעוונותינו הרבים, דוקא עתה יש להתחזק בזה יותר, ולעשות דוקא להפך ממעשה הדור (ושמעתי כי יסוד זה מובן בחידושי הרשב”א ברכות יא. בעניין “זקנך מגודל” וכו’ ע”ש).

 

ובדיני הצניעות הופיעו כבר ספרים רבים, קונטרסים ומודעות חמורות, אשר מטרת כולם היא לשמור מכל משמר את חומת הצניעות, שהיא יסוד גדול בעם ישראל, משום שרק בכך נשמרת קדושתנו.

 

יסוד להשראת השכינה

 

כי הפריצות וחוסר הצניעות, גורמות ל”תאוה לעינים” ואזי “העין רואה והלב חומד” וכו’, ה’ יצילנו, ובכך נפגמת חס ושלום קדושת ישראל, אשר היא יסוד להשראת השכינה בישראל.

 

וכן נאמר (דברים כג) “ולא יראה בך ערוַת דבר ושב מאחריך”, שעל ידי “ערוַת דבר”, השם יתברך מסלק שכינתו מתוכנו חס ושלום (סוטה ג:).

 

ובמצב זה באות חלילה צרות ופורענויות, וכמו שאמרו חז”ל (ויק”ר כג ט): “כל מקום שבו גילוי עריות, אנדרלמוסיה (ערבוביא ופורענות) באה לעולם והורגת רעים וטובים”. לכן צריכים לשמור בהקפדה יתירה על מידת הצניעות.

 

לא למשוך תשומת לב

 

והרי דוגמאות אחדות לצניעות הצריכות חיזוק: בגדים בצבעים בולטים, אדום או צבעים זוהרים, בגדים צמודים, חולצה בה עצמות הצוואר או הראשונה שבחוליות השדרה גלויות, חולצה בה הכפתורים אינם אוטמים לגמרי, חולצה בה עלול להתגלות המרפק, חולצה שאינה אטומה לגמרי והיא שקופה אפילו מעט.

 

וכן חצאית בה עלולה הברך להתגלות, חצאית עם שסע, גרביים לא אטומות לגמרי, פאה נכרית, שכיום היא אסורה בהחלט. כמו כן אסור לרווקה ללכת עם שיער פזור, ואף לא עם “חצי קוקו”, אלא שיער אסוף לגמרי.

 

כל בגד מן הדוגמאות האלה וכיוצא בהן – תִמַנע ממנו, ותברח מללבשו כבורחת מן האש. והכלל הוא כי כאשר מקנן בלבה ספק, ולוּ הקטן ביותר, כי עלולה היא למשוך תשומת לב בבגדיה הבלתי צנועים לגמרי – תימנע מללבשם.

 

והאמת לאמיתה היא שהאשה יודעת היטב את פנימיות לבבה, ויודעת היא טוב מאוד אם כוונתה בבגדיה היא למשוך תשומת לב או לא, והכֵּנה שבנשים ובעלת הלב הטהור, תוכל אם כן בקלות לזהות איזהו בגד צנוע ואיזה לא.

 

צניעות ההתנהגות

 

והנה יכולה האשה שתהא צנועה לגמרי בלבושה, אך עדיין נקראת היא פרוצה, וזאת כאשר פרוצה היא בהתנהגות, וכגון שהיא מדברת בקול רם ברשות הרבים, או בפלאפון בקול ליד אנשים, צוחקת בקול ברשות הרבים, מתבוננת בגברים, צורת הליכתה אינה צנועה.

 

כל הדוגמאות האלה ועוד, אינן מדרכי הצנועות אלא מדרכי הפרוצות. ואם כן, נמצא כי המושג “צניעות” אינו קשור לבגדים בלבד, אלא על כל הליכותיו של האדם בכלל ושל האשה בפרט.

 

למצוא חן בעיני השם יתברך

 

ובכדי לעמוד בדרכי הצניעות, תיקח לעצמה כלל נוסף, והוא להשתדל למצוא חן בעיני השם יתברך, ולא בעיני החברות, השכנות וכד’. כי בוודאי מי שהולכת בצניעות, אהובה ונחמדה בעיני השם יתברך.

 

וההפך – בהפך חלילה, כי גורמת מכשול לרבים, והמחטיא את הרבים, אין לו חלק לעולם הבא וקשה לו מאוד לעשות תשובה (אבות ה).

לכן חזק ונתחזק בזה, למען קדושת מחננו, והשם יתברך ישרה שכינתו בתוכנו ויגאלנו במהרה. אמן.

« Older posts