עלינו לשבח לאדון הכל

נאמר בספר תהלים (פרק ק) “עבדו את ה’ בשמחה בואו לפניו ברננה”. כל חיינו הלא הם עבודת השם אחת גדולה, ואם כן, תמיד צריכים אנו להיות שמחים, על כי בחר בנו השם יתברך מכל העמים להיות חבל נחלתו, עמו וצאן מרעיתו, משרתיו עושי רצונו, ולא עשאנו כגויי הארצות וכמשפחות האדמה.

ועלינו לשבח לאדון הכל, על כך שבראנו לכבודו, הבדילנו מן התועים, נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו, ועל כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא – כאשר מאמינים ושומרים תורה ומצוות כראוי.

רק לשמוח יש

ועל דברים אלו בלבד, ראוי להיות בשמחה כל החיים, מי שרק יעמיק מעט לחשוב בגודל טובתו על ידי דברים אלו, ואף אם יעבור על היהודי מה שיעבור, נפילות וצרות צרורות, הן בגשמיות והן ברוחניות.

ברוחניות – הרי סוף כל סוף הלא נשאר יהודי, ואף על פי שחטא – ישראל הוא, ואף על פי שהשחית – בן הוא לה’ (קידושין לו. סנהדרין מד.) , ויכול לתקן הכל, כל עוד הנר דולק.

ובגשמיות – הרי הכל עובר והכל הבל הבלים, אין על מה להיות עצוב, או למעט בשמחה בשל חסרון גשמי, כי יראת שמים ושמירת המצוות – זה כל האדם.

אזְכְּרה ימים מקדם

ויתבונן בדורות הקודמים, איך שספו תמו, והכל חלף הלך לו, וכבר אבד זכרם לגמרי, ומה יתרון להם בכל עמלם ויגיעם ואכילתם בעצבון את לחמם, הרי לא הרויחו כלום בעצבונם.

וטוב היה להם להיות שמחים, ובכך לדלג על הטרדות והצרות, עד שיגיעו לחוף מבטחים – הוא יום המוות, כי אז גם לאחר המוות היה טוב להם, שהרי במשך ימי חייהם עבדו את ה’ בשמחה, מה שמשביח את עבודת ה’ עשרת מונים בכמות ואיכות.

החכם עיניו בראשו

והרי כלל גדול: “צריך תמיד להיות שמח, כי סך הכל אתה אורח” – על ידי שמתבונן היטב בכך שהוא רק אורח, יוכל לשמוח באמת, וזהו שנאמר (קהלת ב) “החכם עיניו בראשו”, כי החכם מתבונן למרחק באחריתו, טוב אחרית דבר מראשיתו.

ובכן מיד תגיע אליו השמחה, וכמו שנאמר (קהלת ז) “החכמה תחיה בעליה”, כלומר שהחכמה תביא לו שמחה וחִיוּת (וע’ לקו”מ ח”ב סי’ י). וכן נאמר בפתגמי הראשונים: “לא נאה לחכם הדאגה”.

מפני שמי שהוא חכם ומשכיל בהבלו של העולם הזה, אין ראויה לו העצבות והתוגה כלל, שהרי מתבונן בתכלית, ורואה כי אין ממש בענייני העולם הזה, וממילא לא יהיה ממש בקלקולם או בחסרונם כדי שיהיה עצוב על כך.

ולכן דוקא החכם יהיה תמיד בשמחה וכנ”ל, וזהו שאמר החכם: “מי עשיר ומי שמח – בעולם הזה אורח” (פיוט “שמח בני”).

נקודות טובות

ויסתכל בנקודות הטובות, דברים טובים שכן עשה, כמאמר הפתגם העממי: “על חצי הכוס המלאה”, ומה בכל זאת יש בידו, והרי רבים גם לזה לא זכו וכו’.

ויודה להשם יתברך על שהוא כן זכה, להיות בריא ושלם ועשי”ר, ראשי תיבות: עינים שינים ידים רגלים, שרבים גם לזה לא זכו – ה’ ירחם, ועל ידי זה יהיה בשמחה, “איזהו עשיר – השמח בחלקו”.

אהבתי אתכם אמר ה’

ויזכור תמיד, כי השם יתברך אוהב אותנו בכל מצב שנהיה, “אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנךּ” (תהלים קלט), אף אם נמצא האדם בשאול תחתית – השם יתברך נמצא עמו.

ואמר הצדיק ר’ שלמה מקרלין: “הלואי ואוהַב את הצדיק הגדול ביותר, כשם שהשם יתברך אוהב את הרשע הגדול שבישראל” (הו”ד בספר “פתגמי חסידים” עמ’ 26).

ועל ידי זה יתעודד ולא יפול ברוחו, כי יודע אשר בכל מקרה ומצב יש לו גב ומשענת, הלא הוא אבינו מלכנו יתברך, ששומרו ונמצא איתו תמיד, כצילו על יד ימינו, אוהבו ומחבבו, ויחד עם זאת מחכה שיתקרב אליו יותר.

שבטך ומשענתך

ולכן נאמר (תהלים כג) “שבטך ומשענתך המה ינחמוני”, אף אם קבלתי ממך “שבטך” – מכות ויסורים, הפסדתי ממון, וסבלתי מחלות וכו’ וכו’ – כל אחד וצרותיו, בכל זאת “ומשענתך המה ינחמוני”. וזה כעניין הכתוב “בצר הרחבת לי” שבתוך הצרה נותן ה’ הרחבה והרווחה והרגשה טובה, וממתיק בכך את הדין (ר’ ליקוטי מוהר”ן ח”א סי’ קצה).

זה שאני יודע שהם הולכים יחד תמיד – השבט והמשענת, ואף כי יש שבט – יש גם משענת, שאתה תומך בי ועדיין איתי – זה עצמו ינחמני.

עֵצות לשמחה

וטוב לשוחח עם אנשים יראי שמים שמחים, וישיר וינגן, או שישמע שירים וניגונים. וכן ירקוד הרבה, וישמע בדיחות ומילי דשטותא, וישמיע לעצמו קולות משונים עד שיצחיק עצמו ויצא מן העצבות (וע’ “שיחות הר”ן” סי’ כ), כי כל אלו מניעים חיצוניים המביאים לשמחה פנימית.

והכלל הוא כי בכדי לצאת מן העצבות ולהיות בשמחה – יש לעשות הכל כולל הכל, בגדר המותר בלבד, כמובן.

ואם שום דבר לא עוזר, יעשה את עצמו שמח אף שאינו כן, ויחייך ויצחק עד שתכנס השמחה פנימה (ר’ “שיחות הר”ן” סי’ עד).

והעיקר – לזכור תמיד כי הכל עובר, והנה עוד מעט ימצא עצמו בן שמונים שנה לגבורה ואחר כך לקבורה… ומה יתרון לו אם יהיה עצוב עתה, אדרבה – “רק לשמוח יש”, י”ש – ראשי תיבות: ירא שמים, הוא במיוחד צריך לשמוח וכנ”ל, ועליו נאמר “שמחו צדיקים בה’ והודו לזכר קדשו” (תהלים צז).

שמח?! תשמח!

וכשאדם שמח – משמח את השם יתברך (ר’ מהרש”א לתענית כב.) שנאמר (משלי טו) “בן חכם (והחכם הרי שמח כנ”ל) ישָמח אב” (הוא אבינו שבשמים, ור’ ברכות לה:).

והשמח – מוטב כי ישתדל לשמח אחרים, כי יש אשר השמחה בשבילם היא כאויר לנשימה, ונצרכת היא להם מאוד, והוא כמחיה נפשות רבות, ואף אם רק ילך בפנים שמחות ובכך יקרין שמחה לאחרים, אשריו ואשרי חלקו (וע’ “שיחות הר”ן” סי’ מג). ובכן “שִמחו בה’ וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב”

תשובה

בפיך ובלבבך לעשותו

נאמר בספר דברים (פרק ד) “ושבת עד ה’ אלקיך ושמעת בקולו… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו“.

כלומר, כאשר האדם חוזר בתשובה, יש לו לעשות כן: בפיו, בלבו ובמעשיו. בפיו – וידוי, בלבו – שמתחרט ומקבל על עצמו שלא לעשות יותר את אותו מעשה לא הגון, ובמעשיו – שמעתה ישתנו לטובה.

ועל ידי זה מתקיים בו “ושבת עד ה’ אלקיך”, שנעשה קרוב להשם יתברך ממש, אף יותר מצדיקים גמורים (ע’ ברכות לד:, זוהר משפטים דק”ו ע”א).

גדולים בעלי תשובה

והטעם לזה כתב הרמב”ם (הל’ תשובה פ”ז): מפני שבעלי תשובה כובשים יצרם יותר מצדיקים גמורים, שהם טעמו טעם חטא ובכל זאת מושכים ידיהם ממנו ובכך כובשים יצרם, מה שאין כן בצדיקים גמורים שלא טעמו טעם חטא ואין יצרם מטרידם, ממילא אין הם עומדים במלחמה כמו בעלי תשובה.

“תשובה” לשאלה

והמילה “תשובה” – חוץ מעניין השיבה למקורות, כלשון הפסוק  “ושבת עד ה’ אלקיך”, טמון בה פירוש נוסף, והוא כי לבעל תשובה יש “תשובה” לשאלה גדולה.

שכן אמרו חז”ל (ערובין יג:) כי מוטב לאדם שלא נברא משנברא, ואחר שכבר נברא – יפשפש במעשיו על איזה חטא צריך לחזור בתשובה, וכן ימשמש במעשיו מראש שלא יבוא לידי חטא כלל. (ר’ “ערוך” הנדפס בגליון שם).

השאלה

ויש לשאול לכאורה, הלא טוב יותר שלא יבוא האדם לעולם ולא יצטרך לא לפשפש ולא למשמש, ואם כן מדוע נברא? ומתחזקת השאלה בראותנו שכך גם אמר שלמה המלך ע”ה בספרו קהלת (פרק א) “הבל הבלים הכל הבל, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת…”

הרי שאף שלמה המלך מצהיר ואומר כי אין תכלית מענייני העולם הזה, ואינו אלא הבל וריק, ויש לנו לשאול אם כן, מדוע באמת כדאי לנו לחיות (ור’ בלקו”מ ח”ב סי’ לט).

התשובה

אך שלמה המלך אינו משאיר אותנו בשאלה, ותשובתו נמצאת בסוף ספרו הנ”ל: “סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם”.

במילים אלה מגלה לנו שלמה המלך – החכם מכל אדם – את הסוד הגדול, והוא כי תכלית קיומנו בעולם הזה היא אך ורק יראת שמים ושמירת המצוות, זוהי כל תועלת העולם הזה ואין זולתה.

וזהו אמנם עניינה של התורה הקדושה, להביאנו לידי מצוות ויראת שמים, שכן היא השער שדרכו נכנסים ליראת שמים (ר’ יומא עב: ברש”י) וכן על ידי תלמוד באים לידי מעשה המצוות ושמירתם (קדושין מ.).

בסוף הכל יתברר

וכל עניינו של העולם הזה הוא בעצם להכיננו לחיי העולם הבא, הבא ומגיע לאחר חיי האדם בעולם הזה (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ר’ רמב”ם הל’ תשובה ח, ב וראב”ד שם).

ולכן נאמר “סוף דבר הכל נשמע”, שבסופו של דבר – בעולם הבא, רק בסוף הכל יתגלה וישַמע היטב לכל באי עולם, טעם קיומו של העולם הזה וסיבת הִמצאנו בו כנ”ל.

וכבר אמרו זאת חז”ל בקצרה (אבות ד), “העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא לטרקלין (המקום העיקרי), התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין”.

וזוהי אמנם התשובה לשאלה הנ”ל. מי שעדיין תועה ותוהה – אין לו תשובה, ומי שהכיר בתשובה זו ומתחיל ליישמה בפועל – זהו הנקרא “בעל תשובה”.

חו”ק ולא יעבור

ומהי בעצם התשובה, שיתחרט החוטא על מעשיו, ויתוודה עליהם לפני בורא עולם, שיזכירם בפיו ויאמר כי מתחרט הוא עליהם, והחשוב הוא כי יקבל על עצמו מכאן ולהבא להמנע מעוונות ולהרבות במצוות, וסימנך: חו”ק ולא יעבור, חרטה וידוי קבלה לעתיד.

מחיקת עוונות

והנה חלקי תשובה אלו בכוחם לגרום שימחל השם יתברך על העוונות כרגע, וישוב חרון אפו מן האדם בעבורם. ברם נשמת האדם עדיין מלוכלכת מן העוונות, והפגמים בעולמות העליונים עדיין לא תוקנו, ועלולים עדיין לבוא על האדם פגעים שונים בעודו בחיים ואף כי אחרי מותו, בכדי למרק עוונותיו.

ולשם כך צריכים אפוא לייסר עצמנו גופנית ונפשית, ובכך נמחקים עוונותינו כליל, והיו כלא היו, ובכך מנקים אנו את עצמנו, ולא יצטרך השם יתברך לנקותנו.

תשובה בדורות הקודמים

והנה בדורות הקודמים כך היו אמנם נוהגים בעלי התשובה, מסגפים עצמם ומרבים בתעניות ועינויים קשים שונים ומשונים, מה שבדור זה – אין זו הלכה ואף אין מורין כן לאף אחד, כי הדבר נועל דלת בפני הרוצים לשוב, שכאשר יראו המעמסה, תפול רוחם ויתייאשו ויאמרו לנפשם “כאשר אבדתי אבדתי” חס ושלום.

הנה כי כן “תשובה” בזמנם היתה בראשי תיבות: ת’ענית ש’ק ו’אפר ב’כי ה’ספד, כידוע בשם האריז”ל, ובזמננו היא בראשי תיבות: ת’ורה ש’מחה ו’ידוי ב’טחון ה’תבודדות.

דרך התשובה כיום

ואי לכך, הדרך היותר טובה כיום למחיקת העוונות, היא לסגף עצמנו בדברים פשוטים וקלים שאינם מחלישים את הגוף, כגון למשוך ידו מלמלאות תאוותו בסעודה, וישאיר בצלחת מעט שתאוותו עליו, כמאמר החכם: “עצירת התאוה בעת האוכל – מבחר התעניות” (ראב”ד ורבינו יונה).

להתאמץ לכבוד המלך

ולא יתן לגופו ללכת מעדנות, אחרי המותרות וחיי הנוחות והעצלות, ובכל מאמץ יכוין לכבוד בורא עולם ולכפרת עוונותיו.

וכן יתאמץ להגיע בכל יום לשיעורי תורה על אף הקושי. וכמו כן ישאר בשיעור מתחילה ועד סוף ללא הפסקות של כוס קפה וסיגריה וכד’, וילמד תורה בכל רגע פנוי, ויתפלל במניין מוקדם בהנץ החמה, וירבה במעשים טובים, וידקדק במצוות קלה כבחמורה.

ובקיצור – יתאמץ לכבוד בורא עולם בכל שיוכל, ולא יסתפק במועט כלל.

עיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק

ולא רק במה שקשה לגוף אלא גם ובעיקר מה שקשה לנפש, כגון כשישמע בזיונו – ידום וישתוק (לקו”מ ח”א סי’ ו), וירגיל עצמו להיות מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים.

ותמיד יעדיף להיות מנוצח ולא מנצח, כנוע ולא מכניע, נרדף ולא רודף, ובמחלוקת תמיד יקדים הוא לבקש סליחה, מה שקשה מאוד לגאוותן.

וילך בדרכי הענוה תמיד, ויברח מן הכבוד – אף אם מטבעו גאוותן הוא, ויסתיר מעשיו הטובים, ואף לא ירצה ולא יסכים בפרסומם, ובכך יתרצה לבורא עולם וסר עוונו וחטאתו תכופר.

להנצל מעונשים על העבר

ובכך, אף אם עבר על עוונות חמורים, כרתות ומיתות בית דין, שאמרו חז”ל (יומא פו.) כי לא יכופר דבר זה לא בתשובה ולא ביום הכיפורים, אלא רק ביסורין שיבואו עליו.

מכל מקום כיוון שהביא על עצמו היסורין והקושי והמאמץ – נחשב לו הדבר כיסורין, ביחס לדור זה, וכיוון שהקדים הוא והביאם על עצמו, נפטר מידי ביאתם עליו משמים.

ואף אם עבר על חילול השם, שהוא עוון נורא ואיום, שאין עליו כפרה עד יום המיתה המשונה, ולא יועילו לא תשובה ולא יום הכיפורים ולא יסורין, הנה הבושת שסובל ממחרפיו ושותק, הרי נחשבת לו כאילו נשפך דמו.

ועוד, שהרי מעשיו הטובים גורמים מעתה קידוש השם שמכפר הוא על חילול השם (כמ”ש רבינו יונה ב”שערי תשובה” ש”ד אות טז). הרי שאדם זה גם ניצל מכל חילוקי הכפרה שהזכירו חז”ל (וע’ ב”ספר חרדים” פס”ה, וב”ארחות צדיקים” שער התשובה).

ישליך במצולות ים כל חטאותינו

ההולך בדרך זו בלא לסטות כהוא זה, זוהי התשובה המומלצת בדורנו, ומובטח לו עתיד טוב בעולם הבא, וגדול הוא בעל תשובה זה יותר מצדיקים גמורים, כי כופה יצרו ומתאמץ מעל יכלתו, ובודאי שמעריך השם יתברך התנהגות זו, ויסלח ויכפר וימרק וימחק ויכבוש עוונותיו וישליך במצולות ים כל חטאותיו.

זהירות – מניעות!

אך צריכים לדעת כי כאשר רוצים לחזור בתשובה, מיד באות המון מניעות, כי דבר זה קשה מאוד בעיני היצר הרע, שיִברח אחד מתחת צפרניו לחסות תחת כנפי השכינה.

לכן יקים עליו מניעות ועיכובים מבית ומחוץ, מהמשפחה ומהחברים, לנסות להעבירו ממחשבתו הטובה – לחזור בתשובה, או להתקדם בשלביה.

לשַבֵּר את המניעות

לכן כגבר יאזור חלציו, ויצא למלחמה נגד כל המניעות, אשר בראשן “לחץ חברתי” – “מה יגידו”, “איך יתייחסו”, “איך יקבלו את זה” וכו’, אשר על פי רוב זהו המונע העיקרי. וכנגד זה יחשוב האדם, הרי הם לא יכניסוני לגן עדן, ואף לא יוציאוני מן הגיהנם, ורק אכשל אם אייחס חשיבות לדבריהם.

יחידי בעולם

ובספר הקדוש “לקוטי מוהר”ן” (בהשמטה שלפני ח”ב) כתב חיזוק נפלא בעניין זה, וזו לשונו: “כל הרוצה לכנוס בעבודת השם יתברך, אי אפשר לו לכנוס, כי אם על ידי בחינת שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו – יחידי בעולם.

ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון: אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך, וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל” (וע”ע לקו”מ ח”א סי’ כב אות יא). ע”כ.

והדברים נוקבים ויורדים חדרי בטן, אשרי מי שיכתבם על לוח לבו, והיו לזכרון בין עיניו, והחשוב הוא כי יביאם אל המעשה.

אתה באמצע המלחמה

ובכן ילך לבטח דרכו מבלי לפחד מכל הבא בדרכו, וכדרך לוחם הרץ בקשרי המלחמה, שהורג על ימין ועל שמאל, ולא שם לב לכל המונעים אותו בדרכו, אלא ממשיך לרוץ, כי זהו עניין של חיים ומוות.

והנמשל מובן, כי הרי גם כאן הוא עניין של חיים ומוות, חיים ומוות רוחניים, שהדבר חמור הרבה יותר, ואין מה להתמהמה ולהקשיב למניעות היצר הרע וכל שלוחיו המתלבשים בדמות המשפחה והחברים, אלא לרוץ במלחמה זו בחוזק ובאומץ, ולחטוף עוד ועוד מצוות, ולהמנע מעבירות עד כמה שרק אפשר.

כיצד נלחמים

והעיקר במלחמה זו הוא לקיים “אתה סת”ר לי”, סייגים, תפלה, רצון. דהיינו: סייגים – להתרחק כמטחווי קשת מן העוון ואביזריו, תפלה – להשם יתברך שיעזרהו לגבור על יצרו, רצון – לרצות בכל נפשו להתנתק מן העבירה.

והשם יתברך כבר ילחם עבורנו, כדרך שנלחם לנו בעמלק בצאתנו ממצרים, שעיקרו של נצחון היה כאשר הרים משה ידיו ושעבדו ישראל את לבם לאביהם שבשמים, ובכך כל המניעות הללו כבר תעלמנה כלא היו, סרו מהר מן הדרך, כי ה’ אלקיכם הולך לפניכם!!!

עשה לך רב

ומיד כשחוזר בתשובה, יתמיד בלימוד ההלכה כדי שידע את אשר עליו לעשות, ויתייעץ עם תלמיד חכם ירא שמים בכל צעד ושעל שרוצה לעשות בדרך התשובה, וכן על כל הלכה המסופקת אצלו.

ולא יחליט לעצמו שום דבר חלילה, כי אם הכל על פי ההדרכה שיקבל מרבו, ויבקש תמיד מהשם יתברך שידריכהו בנתיב האמת.

ו”אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה’ חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה” (תהלים א). פסוק זה נוגע ממש לבעלי תשובה ובמיוחד בימינו, אשרי חלקם!