שתדלות ברפואה

בתפילת שמונה עשרה אומרים אנו כי השם יתברך הוא “רופא חולי עמו ישראל” ושהוא “רופא רחמן ונאמן”. ונשאלת השאלה, אם כן, מדוע צריכים אנו לרופאים ותרופות, והרי השם יתברך – הוא בלבד “בורא רפואות”, התשובה היא כי אסור לנו לסמוך על הנס, וכי עלינו להשתדל בכל עניין על פי דרך הטבע.

ומובא בגמרא (ברכות ס.): “ורפֹּא ירפא”, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, וכן אמרו חז”ל (ע”ז נה.) כי החלאים מסתלקים מן האדם ביום מסוים, על ידי תרופה מסוימת ובשעה מסוימת, ובכך נאמנים הם לשולחם.

רואים מכאן שאף כי הכל ביד ה’, מכל מקום צריכים אנו להשתדל בעניין זה, אך רק מתוך אמונה, וכדלקמן.

העיקר – תפילה

אך באמת, הרי הכל תלוי בהשם יתברך, וברצונו בבריאות האדם – אין צורך ברופאים ותרופות, ובאִי רצונו – לא תועלנה התרופות מאומה.

לכן ברור כי העיקר הוא תפילה ותחנונים להשם יתברך שיתן לנו חיים טובים ובריאים (וע”ס “סגולות ישראל” בהקדמה). ודורשי רשומות אמרו כי “תפלה” ראשי תיבות: תרופת פלא ליהודי המאמין. ע”כ. פלאי פלאים!

ובעניין התפילה לִרפואה, יאמר נא ישראל “למענך אלקים חיים”, הרי כל חיינו ובריאותנו אינם אלא לכבודך בורא עולם, שנוכל לעבדך ביתר שאת, ובכן רבונו של עולם, שים שלום טובה וברכה וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל… ויוסיף כהנה וכהנה דברי תפילות ותחינות כיד ה’ הטובה עליו.

וידוע הדבר, כי כאשר מפרט האדם בבקשתו הגשמית את מטרתו הרוחנית שבדבר, לכבוד השם יתברך, וכן כולל את עצמו בתוך כלל ישראל, אזי נשמעת יותר בקשתו לרחם עליו ולרפאותו, וכן בשאר העניינים (ראה שבת יב: ורש”י, “ספר חסידים” סי’ קלא, וזכר לדבר בברכות נ. ע”ש).

ספר הרפואות

וכיוון שהעיקר הוא התפילה, גנז חזקיהו מלך יהודה את ספר הרפואות שחיברו שלמה המלך, שהיו רשומות בו רפואות לכל החלאים שבעולם.

ועשה כן בכדי שלא יסמכו על ספר זה, וידעו כולם כי העיקר הוא תפילה ובטחון בהשם יתברך, וכן יעשו, ולא יאַבְּדו בטחונם בהשם יתברך אשר הוא “רופא כל בשר ומפליא לעשות” (ראה פסחים נו. ורש”י, ודלא כהרמב”ם בפה”מ).

הרפואה – כפי הבטחון

ובאמת, לפי דרגת בטחונו של האדם כי הכל מיד השם יתברך, יכול הוא להרפא מחוליו אף בלא רופאים ותרופות, ובלבד שתהיה אמונתו חזקה זכה ונקיה כי הכל רק ביד השם יתברך, ולא יסמוך כהוא זה על הרופאים, וישפוך נפשו לפניו יתברך בתפילה ותחינה שישלח דברו וירפאהו.

אדם נעלה כזה יוכל להרפא מחוליו גם בלא שום השתדלות גשמית, ועליו יכון פתגם הרמב”ן (בפירושו לויקרא כו): “מה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'”, והשם יתברך השומע תפילת כל פה ישמע קולו, יחוס וירחם עליו, ויחיש לו רפואה.

אך בכדי להגיע לדרגת בטחון זו, צריכים לעמול זמן וזמנים, עד שישיגהּ, ואז יאחזנה ולא ירפנה, ואשרי הזוכה לה. וכך המליץ לנהוג הצדיק ר’ נחמן מברסלב זצ”ל לאנשי אמונה חזקה (“שיחות הר”ן” סי’ נ).

רפואה משמים בדרך הטבע

אין זה נקרא “סומך על נס” שאסור, כי אין זה נס “נגלה” אלא “נסתר”, כלומר שמתלבש הנס בדרך הטבע ואינו ניכר כלמעלה מן הטבע, ובזה מותר לסמוך, ומצוה! ובלבד שבטחונו של האדם שלם עם ה’ אלוקיו.

ועל כך נאמרו כל פסוקי הבטחון, כגון “בטחו בה’ עדי עד” (ישעיה כו), “בטח בה’ ועשה טוב” (תהלים לז), “ישראל בטח בה'” (תהלים קטו) וכו’.

לכן יֵדע כל אדם, כי עיקר רפואתו ממחלתו תלויה בבטחונו בהשם יתברך ובקשתו ממנו שירפאהו, וכמו שנאמר (תהלים כב) “בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטמו”, שפלטם מצרתם על ידי הבטחון.

ונאמר “מגן הוא לכל החוסים בו” (שמואל ב כב), ונאמר “הבוטח בה’ חסד יסובבנו” (תהלים לב). הרי שהבטחון בהשם יתברך, הוא שגורם לאדם הינצלות מכל הצרות.

רוב צריכים השתדלות

ואמנם, צריכים גם מעט השתדלות, כל אחד ורמת השתדלותו וכנ”ל, אך ברור לגמרי כי העיקר הוא הבטחון, וגם כאשר הולך לרופא או לוקח תרופה, ידע כי רק השם יתברך יכול להחליט אם יעזרו אלו או לא.

ואשר על כן תיקנו חז”ל בקשה מיוחדת לפני נטילת תרופה (ברכות ס. ושו”ע או”ח סי’ רל ס”ד) וכשיאמין כך – גדלו סיכוייו להרפא בעזרת השם יתברך. “ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו”.