וכמו שאמרו חז״ל בגמרא (ברכות יז) "מרגלא בפומיה דאביי: לעולם יהא אדם ערום ביראה".
וטעם הדבר: משום שאדם שאינו חכם, איננו יודע אימתי להחמיר, ועל חשבון מה ומי אין להחמיר. וצריך בידו הרבה שיקול הדעת וזהירות והתחשבות בכבוד הזולת.
בשו״ת משנה הלכות (חלק יב סימן שפה) כתב כ״ק האדמו״ר גאב״ד אונגוואר, הגאון רבי מנשה קליין זצ״ל: "וכבר ראיתי כמה שמחמירין על עצמן בחומרות יתירות ומוציאין הוצאות גדולות על החומרות, ולפעמים לא ימצא לו על כל אלו וישארו בני ביתו ובניו בלי לאכול ח״ו וצערא דינוקא. וכעין ששאלו לי, פעם בא אלי אברך אחד בעל משפחה של תשעה ילדים בלעה״ר ואשתו והוא, ואמר שהוא מחמיר על חומרת חדש, ואמנם היות כי עכשיו אין לו לחם זה כבר כמה ימים והילדים בוכים ואין להם . מאכל. והשבתי לו שיוכל להחמיר על עצמו בחומרות, אבל איך לא יחוס על הילדים לצערם בלי מאכל ח״ו.
וידוע מה שהיה הגה״צ רבי ישראל סלנטר זצ״ל רגיל לומר: יכול אדם לרוץ לעשות מצוה או לשמוע שיעור ובמרוצתו עלול הוא "להחריב" את העולם… הוא מזיק ומחבל ואינו חושש לכך, שהרי רץ הוא לדבר מצוה! אף שיודע הוא שאסור להזיק לחברו, אבל הנגיעה של הצידקות הזו, שהוא הולך לקיים מצוה, היא המתרת לו כל התורה כולה. אין סכנה כסכנתו.

גם בהזמנת כתיבת ספר תורה חשוב לנהוג כך
מתוך גישה זו מנע עצמו מללבוש "איצטלא דרבנן" כי סבר שזה מה שלימוד המוסר מחייב, שגם בעשותו מצוה יזהר שלא ישוחד ממנה. ולכן מצד אחד: להעמיד עצמו כאחד ה"בעלי בתים". ומאידך, להזהר שגם אז י
יתאימו מעשיו עם משפטי ודיני התורה.

דבר תורה ניתן לקרוא עוד באתר ישיבה

להלן סיפור, המעובד מתוך 'דרך אבות', ויש בו כדי ללמדנו, עד כמה רבותינו היו מוכנים לוותר לזולת – ואפילו כשמדובר בתפקיד תורני חשוב ביותר, ביוקרה ובמעמד, והכל במחשבה למען הזולת. הגאון רבי חיים יעקב לוין זצ״ל, היה מועמד מספר פעמים לכהן כרבה של ירושלים. בפעם הראשונה היה זה אחר פטירת רבה של ירושלים, דודו הגדול, הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ״ל. הגיעו אליו אז, משלחות כדי לשכנע אותו לקבל את המשרה, אבל הוא השיב שיותר נוח לו לשבת בקהילה קטנה, בה יוכל להמשיך בלימודיו בשלווה. אחר שעלה לארץ וכיהן כרבה של 'פרדס חנה' שוב ניסו רבים וטובים ללחוץ עליו, שיסכים לקבל את רבנות ירושלים, אבל גם הפעם ויתר על משרה רמה זו.
את ויתורו נימק במעשה שאירע שנים רבות קודם לכן: בנערותו הלך ערב אחד עם אביו הצדיק רבי אריה. כשעברו באחת הסמטאות, הבחינו באישה העוסקת בתיקון גרביים לאור פנס הרחוב. שאל אותה רבי אריה לפשר מעשיה, וענתה שמכיוון שהיא אלמנה ואין לה כסף לממן את לימודי בנה ב'חיידר', נאלצת היא לעבוד בעבודה זו. מכיוון שאין לה האפשרות להאיר את ביתה, נאלצת היא להמשיך את עבודתה לאור פנס הרחוב. הייתה זו אימו של הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ״ל. לאחר שנים, כשהוצע לו לקבל את רבנות ירושלים, מששמע, שהמועמד השני לרבנות ירושלים הוא הרב בצלאל ז'ולטי, ויתר מיד על מועמדותו, וזאת כדי שלאלמנה זו, שהתמסרה כל כך לתורתו של בנה, יהיה נחת ממנו, כשיזכה במשרה חשובה זו להיות רבה של ירושלים.