האתר להפצת תורה יהדות והתחזקות

קטגוריה: Blogging (Page 2 of 2)

ברוך הגבר

ברוך הגבר

 

נאמר בגמרא (יבמות עט.) כי שלושה סימנים מאפיינים את היהודים: גומלי חסדים, ביישנים, רחמנים, ע"כ. וסימנך "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" (ירמיה יז), גב"ר ראשי תיבות: גומל חסדים, ביישן, רחמן.

 

מידות אלה מאפיינות כל יהודי אמתי. ומי שאינו כן, יש לחשוד שאינו מזרע יהודי כשר, אלא מערב רב מוצאו (ביצה לב:).

 

בושה מביאה לידי צניעות

 

וממדת הבושה נובעת מדת הצניעות ("אורחות צדיקים" שער הבושה), ומי שיש בו מדת בושה, ממילא תהא בו צניעות. ומי שמגלה מבשרו, מכנס קצר או גופיה, אין זו צניעות, ואין בו את מידת הבושה כראוי.

 

ואדרבה, דבר זה אף מראה על עזות פנים וכמו דור המבול שהסתובבו מחוסרי לבוש והיו עזי פנים גדולים, כאשר אמרו חז"ל במדרש בעניין מעשיהם המגונים, המחוצפים, ומחוסרי בושת הפנים (ראה ב"ר פכ"ו, כח, לא).

 

צניעות הגברים

 

ולכן אמרו חז"ל כי אסור לתלמיד חכם לגלות טפח מבשרו (ב"ב נז:), ור' יוסי אמר על עצמו כי מעולם לא ראו קירות ביתו את בשרו (ע' שבת קיח:).

 

ובשולחן ערוך (או"ח סי' ב) הובא דין זה לגבי כל אדם, ולא רק לגבי תלמיד חכם. וכתב ב"מחצית השקל" שם, כי מכאן משמע אשר בענייני צניעות ראוי לכל אדם לנהוג כתלמיד חכם. ע"כ. והסברא בזה היא להרגילנו בבושת הפנים כנ"ל, ולסלק מאיתנו מידת אומות העולם שהיא עזות פנים.

 

צניעות בני תורה

 

ובפרט בחורי ישיבות, אברכים, וכל העוסקים בתורה, הם צריכים עוד יותר להשתדל במידת הצניעות, כי מחויבותם איננה רק בגלל עצם צניעות היהודי, אלא גם לכבוד התורה, ומשום כך צריכים צניעות יתירה וכנ"ל בעניין תלמיד חכם (וע' שבת קיד. ורמב"ם הל' דעות פ"ה ה"ו).

 

צניעות הנשים

 

ואם בגברים כך, בנשים על אחת כמה וכמה, כי מידת הצניעות שייכת בעיקר לנשים (ע' שבת נג:), והטעם מובן.

 

ומובא במדרש (ב"ר פי"ח ב) כי כל אבר ואבר שברא הקדוש ברוך הוא באשה, פקד עליו להיות צנוע.

ובראהּ מן הצלע שהוא מקום צנוע ולא משאר אברי האדם, כדי שלא תהיה יצאנית, דברנית, או סקרנית להביט בכל דבר וכו', אלא צנועה, "בת מלך פנימה", זהו כבודה, כאשר היא מוצנעת ורק אז נקראת "בת מלך". כי המרבָה לצאת, פוגמת בהיות שמה "בת מלך", משום שאין זו דרך בת מלך.

 

מה בין מצא למוצא

 

ושמעתי מסבי ר' מסעוד דרעי שליט"א כי פרשו בזה מקרא שכתוב "ומוצא אני מר ממוות את האשה" (קהלת ז), כאשר מוצאים אותה בהווה ("מוצא") בכל מיני מקומות, פעם כאן ופעם שם, "בביתה לא ישכנו רגליה פעם בחוץ פעם ברחובות" (משלי ז), הרי דבר זה מר ממוות.

 

ולא כן "מצא אשה מצא טוב" (משלי יח) – אם פעם אחת מצא אותה בעבר ("מצא") כאשר נשאהּ לאשה, וכעת אין מוצאים אותה בכל מקום אלא בביתה, הרי זו אשה טובה וכשרה, ויתקיים בו הפסוק במלואו "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'", שתרגומו הוא שיקבל רצונו מן האלקים. ע"כ.

 

כמדת צניעותה כן מדת צדקותה

 

עוד מובא בגמרא (סוטה ב.): "אין מזוְגין לו לאדם אשה, אלא לפי מעשיו", ופירש רש"י: "צנועה לצדיק ופרוצה לרשע".

 

ואם נתבונן, נראה כאן יסוד גדול, שהרי לכאורה צריך היה רש"י לפרש: צדקנית לצדיק ומרשעת לרשע וכד', ומדוע פירש "פרוצה לרשע"?

 

אלא להורות כי עיקר מעלתה של האשה היא מדת צניעותה, ובזה גם נמדדת צדקותה, כי הלא טבע כל אשה לרצות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, ואם יש אחת המתגברת על טבע זה, ושומרת את מידת הצניעות, דבר זה מראה על מדת הצדקות שבה.

 

וכך אמרו בגמרא (סוטה כב.): למדנו יראת שמים מבתולה, שכן פעם אחת, שמע ר' יוחנן בתולה אחת שהתחננה לפני הקדוש ברוך הוא וכך אמרה: "רבונו של עולם, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם". ע"כ.

 

הרי שמדת היראת שמים שלה, גרמה לה לצניעות יתירה, עד כי התפללה על כך שלא יכשלו בני אדם בהסתכלות עליה וכו', ופשוט הוא, שאם התפללה על כך – בודאי שגם השתדלה להיות צנועה ככל יכלתה. ועל אשה כזו נאמר "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא).

 

מסגולות הצניעות

 

והנה סגולות רבות מביאה אחריה צניעות האשה, ומהן להפקד בזרע של קיימא, ככתוב "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך" (תהלים קכח), אימתי היא פוריה – כאשר היא בירכתי ביתך (תנא דבי אליהו פי"ח). וכן שתזכה להרבה בנים זכרים, גדולים בתורה ובצדקות (ר' מגילה י: יומא מז.).

 

ומתברכת בכל הברכות, כמו שאמרו חז"ל (תענית ח:) "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין", וכן נאמר (שופטים ה) "מנשים באוהל תבורך", מי שהיא באוהל, כלומר צנועה (ר' רש"י בראשית יח) – תבורך, וכך אמנם נהגו כל אמותינו הצדקניות (ר' רש"י שופטים שם).

 

צניעות במיוחד בדורנו

 

ובפרט בדורנו זה, שהפרָצות בחומת הצניעות רבו כמו רבו, בעוונותינו הרבים, דוקא עתה יש להתחזק בזה יותר, ולעשות דוקא להפך ממעשה הדור (ושמעתי כי יסוד זה מובן בחידושי הרשב"א ברכות יא. בעניין "זקנך מגודל" וכו' ע"ש).

 

ובדיני הצניעות הופיעו כבר ספרים רבים, קונטרסים ומודעות חמורות, אשר מטרת כולם היא לשמור מכל משמר את חומת הצניעות, שהיא יסוד גדול בעם ישראל, משום שרק בכך נשמרת קדושתנו.

 

יסוד להשראת השכינה

 

כי הפריצות וחוסר הצניעות, גורמות ל"תאוה לעינים" ואזי "העין רואה והלב חומד" וכו', ה' יצילנו, ובכך נפגמת חס ושלום קדושת ישראל, אשר היא יסוד להשראת השכינה בישראל.

 

וכן נאמר (דברים כג) "ולא יראה בך ערוַת דבר ושב מאחריך", שעל ידי "ערוַת דבר", השם יתברך מסלק שכינתו מתוכנו חס ושלום (סוטה ג:).

 

ובמצב זה באות חלילה צרות ופורענויות, וכמו שאמרו חז"ל (ויק"ר כג ט): "כל מקום שבו גילוי עריות, אנדרלמוסיה (ערבוביא ופורענות) באה לעולם והורגת רעים וטובים". לכן צריכים לשמור בהקפדה יתירה על מידת הצניעות.

 

לא למשוך תשומת לב

 

והרי דוגמאות אחדות לצניעות הצריכות חיזוק: בגדים בצבעים בולטים, אדום או צבעים זוהרים, בגדים צמודים, חולצה בה עצמות הצוואר או הראשונה שבחוליות השדרה גלויות, חולצה בה הכפתורים אינם אוטמים לגמרי, חולצה בה עלול להתגלות המרפק, חולצה שאינה אטומה לגמרי והיא שקופה אפילו מעט.

 

וכן חצאית בה עלולה הברך להתגלות, חצאית עם שסע, גרביים לא אטומות לגמרי, פאה נכרית, שכיום היא אסורה בהחלט. כמו כן אסור לרווקה ללכת עם שיער פזור, ואף לא עם "חצי קוקו", אלא שיער אסוף לגמרי.

 

כל בגד מן הדוגמאות האלה וכיוצא בהן – תִמַנע ממנו, ותברח מללבשו כבורחת מן האש. והכלל הוא כי כאשר מקנן בלבה ספק, ולוּ הקטן ביותר, כי עלולה היא למשוך תשומת לב בבגדיה הבלתי צנועים לגמרי – תימנע מללבשם.

 

והאמת לאמיתה היא שהאשה יודעת היטב את פנימיות לבבה, ויודעת היא טוב מאוד אם כוונתה בבגדיה היא למשוך תשומת לב או לא, והכֵּנה שבנשים ובעלת הלב הטהור, תוכל אם כן בקלות לזהות איזהו בגד צנוע ואיזה לא.

 

צניעות ההתנהגות

 

והנה יכולה האשה שתהא צנועה לגמרי בלבושה, אך עדיין נקראת היא פרוצה, וזאת כאשר פרוצה היא בהתנהגות, וכגון שהיא מדברת בקול רם ברשות הרבים, או בפלאפון בקול ליד אנשים, צוחקת בקול ברשות הרבים, מתבוננת בגברים, צורת הליכתה אינה צנועה.

 

כל הדוגמאות האלה ועוד, אינן מדרכי הצנועות אלא מדרכי הפרוצות. ואם כן, נמצא כי המושג "צניעות" אינו קשור לבגדים בלבד, אלא על כל הליכותיו של האדם בכלל ושל האשה בפרט.

 

למצוא חן בעיני השם יתברך

 

ובכדי לעמוד בדרכי הצניעות, תיקח לעצמה כלל נוסף, והוא להשתדל למצוא חן בעיני השם יתברך, ולא בעיני החברות, השכנות וכד'. כי בוודאי מי שהולכת בצניעות, אהובה ונחמדה בעיני השם יתברך.

 

וההפך – בהפך חלילה, כי גורמת מכשול לרבים, והמחטיא את הרבים, אין לו חלק לעולם הבא וקשה לו מאוד לעשות תשובה (אבות ה).

לכן חזק ונתחזק בזה, למען קדושת מחננו, והשם יתברך ישרה שכינתו בתוכנו ויגאלנו במהרה. אמן.

להתחבר לצדיק

להתחבר לצדיק

 

נאמר בגמרא (ברכות ו:) על הפסוק "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" – כי כל מטרת האדם בעולם היא להיות בצוותא עם אדם ירא שמים וצדיק. כלומר להיות לו לעזר וסיוע, משום שעל ידי כך יוכל ללמוד מדרכיו וללכת בארחותיו – ארחות ישרים, ולשוב בלב שלם להשם יתברך.

 

לכן מה מאוד צריכים להשתדל להיות מקורבים לְצדיק שידריכנו בעבודת השם יתברך ויברכנו בכל מעשי ידינו, משום שהוא כצינור של השם יתברך שדרכו עוברות הברכות, וכמו שאמרה הבת קול (ברכות יז:) "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני" (הוא ר' חנינא בן דוסא).

 

שביל הברכה

 

וכתבו המפרשים: "בשביל" חנינא בני – בצינור והשביל שלו, שדרכו עובר הכל, ולכן נאמר "וצדיק יסוד עולם" (משלי י), שכיון שדרכו עובר הכל, הרי שהוא יסודו של עולם. וכן בכל דור ודור יש את הצדיק יסוד עולם.

 

ואמנם, לא כל צדיק עומד במדרגה זו, ואף לא במדרגת ה-ל"ו צדיקים שבדור (סוכה מה:), אך ודאי שכל צדיק אמִתי, מסוגל יותר משאר אנשים – להעביר דרכו הברכה.

 

לכן ישתדל כל אדם להתחבר לצדיק או ירא שמים אמיתי, המרבה בעסק התורה, כי אם אין תורה אין יראה, ודלא דא ביה, מה ביה (מי שאין בו תורה, מה יש בו?! – נדרים מא.) וגם ימצא רב – פוסק הלכה, להתחבר אליו לשאלו דבר הלכה בכל עת הצורך.

טוב לצדיק טוב לשכנו

 

וטוב יותר אם מקום מגוריו של האדם יהיה קרוב אל מקום מגוריו של הצדיק, כדי שירבה להגיע אליו להתברך מפיו, ולשמוע עצת חכם בכל ענייני חייו, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ח.) לעולם ידור אדם במקום רבו, כאשר הוא ממושמע לדבריו.

 

הזהרו מן הצבועים

 

רק ישמר לנפשו מן הצבועים, המכנים עצמם "בבא" פלוני, "בבא" אלמוני, וכל כיוצא בזה, ועיקר המבחן הוא באם יש בו תורה ויראת שמים, ואינו מבקש תשלום או תמורה כל שהיא עבור עצתו וברכתו או קמעיו ומתנותיו, לא הוא ולא אחד ממשמשיו.

 

וכן נאמר בגמרא (סוטה כב:) כי חז"ל הקדושים קילסו את דברי ינאי המלך לאשתו, שאמר: הזהרי מן הצבועים המדמים עצמם לפרושים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.

וסימן היכר נוסף לצדיק אמתי, כאשר מקרב הוא את האדם להשם יתברך, עד שהאדם באמת מתדבק בו יתברך, הולך בדרכיו, ויודע שכל הישועות הן ממנו יתברך, ואשר על כן מרבה בתפילה, ותמיד שגורה תפלתו בפיו מגודל האמונה אשר בקרבו.

 

אך "צדיק" אשר תולה הישועות בעצמו, ואינו מדריך את הפונים אליו להרבות בתפילות, אין זה צדיק אמתי. ופרשו בזה בדרך צחות את המשנה (ברכות פ"ה מ"ה) אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא "מקובל", ואם לאו יודע אני שהוא מטורף…

 

התקרבות להשם יתברך

 

והעיקר הוא, כי על ידי ההתקרבות לצדיק – יתקרב לצדיק העליון, הוא רִבונו של עולם, שנאמר "צדיק וישר הוא" (דברים לב). ויעבוד אותו יתברך באמת ובתמים, בתורה, מצוות ומעשים טובים.

 

צדיק בעצמו

 

וגם צריך כל אחד להשתדל, שיהא הוא בעצמו צדיק, דהיינו שיקיים כראוי כל מה שכתוב בספרי ההלכות וההליכות, בחובות הלבבות ובחובות האברים. והשם יתברך יהא בעזרו תמיד להצליח בכל אשר יפנה, כי "ה' אוהב צדיקים" (תהילים קמו).

צרוּת עין

צרוּת עין

אלא שיש הנמנעים מלפתוח ידם מחמת צרות עין במקבל, ומחשבות אוון בלבם: "אני עבדתי על הכסף והוא רוצה בקלות להרויח, מוטב שילך לעבוד גם הוא" וכד', או שסוברים כי יחסר להם כשיתנו, ונוגע להם הדבר עד הנפש, והדם הוא הנפש, היינו מה שאדם דואג על דמיו.

 

וגם זה הבל, כי הכל שייך להשם יתברך, ואין אתה נותן משלך כלום, הוא שאמרו חז"ל (אבות ג) תן לו משלו, שאתה ושלך – שלו (והנותן לעני כנותן להשם יתברך כביכול, ר' זוהר בראשית ד"י ע"ב וע' תנחומא סו"פ ראה). וכן אמר שלמה בחכמתו "נותן לרש – אין מחסור, ומעלים עיניו – רב מארות" (משלי כח).

 

וגם מי שלא הגיע לדרגת אמונה זו, יש לו לדעת כי כל מה שנותן – חוזר בריבית, כמאמר החכם: הצדקה היא הלואה בריבית להשם יתברך, שנאמר (משלי יט) "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו" ("ספר חרדים" פרק סו אות מט). ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם בריבית מה שהלוית לו יתברך על ידי צדקה שעשית.

 

ואין הוצאה זו בכלל קצבתו שמראש השנה ("שיטה מקובצת" ביצה טז.), ולא יחסר לו כלום על ידי כך.

 

אדרבה, בדברים של מצוה – הנותן ומוסיף, מן השמים מוסיפין לו יותר, גם בכדי שיעשה עוד צדקות, וגם בשביל עצמו, שנאמר "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא), ועל ידי שיחשוב כל זאת, עניין הצדקה יקל בעת משקל.

 

נזקים ותקלות

 

ומי שאינו נותן ויש לו לתת, יֹאבַד הממון ההוא בעניין רע, ולא יהנה ממנו, אלא יצא בנזקים ותקלות במוקדם או במאוחר, בדיוק בשווי הממון שהיה צריך לתת לצדקה.

 

וכאשר אמרו רבנן, ר' חיים מוולוז'ין ור' איסר זלמן מלצר בעקבות מעשה שאירע עמהם עצמם, ר' חיים מוולוז'ין ודלי המים, ור' איסר זלמן מלצר והחלב שנשפך ("שאל אביך ויגדך" ח"א עמ' נד. ואסמכתא לדבריהם בויק"ר פל"ד סי' יב, וע' ב"ר פ"א סי' יד, במדב"ר פ"ט סי' יג).

 

וכן נאמר ב"ספר המידות" (גנבה וגזלה ג): מי שאינו מהנה אחרים מממונו, על ידי זה גזלנים באים עליו. ע"כ.

 

צדקה לעמלי תורה

 

ועיקר מצות נתינת הצדקה, והמעלה היותר עליונה שבה, היא הנתינה לעמלי תורה, עבור הלומדים בתלמודי תורה, ישיבות, כוללים, וכן כל מוסד ללימוד תורה. המסייע ונותן כפי יכלתו לצורך עניין זה – מעלתו שגבה מאוד, אשרי חלקו (וע' "מורה באצבע" סי' א אות טו, שו"ת "יחוה דעת" ח"א סי' פו).

מתן בסתר

 

והמעלה הגבוהה באופן קיום מצוה זו היא – מתן בסתר, דהיינו שלא ידע המקבל מי הוא הנותן, ואם אפשר שגם לא ידע הנותן מי הוא המקבל – טוב יותר, וכגון לתת לקופה של צדקה המתחלקת לעניים על ידי גבאים יראי שמים נאמנים (כתובות סז: ורמב"ם פ"י ממתנות עניים).

 

ושכרו רב ועצום, שכן אם נאמר בצדקה רגילה "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", שמאריך ימים, מוסיף על עֹשרו, וקונה לעצמו שם טוב בין הבריות של העולם הזה ושל העולם העליון.

 

קל וחומר מתן בסתר, שיש בו כל הנ"ל ואף דוחה גזרות קשות מאוד, כנאמר "מתן בסתר יכפה אף" (משלי שם), ועוד מעלות רבות לו (מהן ראה ב"ספר המידות" ערך צדקה).

 

השם יתברך יעזרנו להיות מעושי צדקה בכל עת, ויקיים בנו מקרא שכתוב (ישעיה א) "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", במהרה בימינו אמן.

Newer posts »